היציאה בשאלה כתהליך לעומתי להקצנה החרדית

מראשית ימיה של החברה החרדית במתכונתה הנוכחית, שזהו בערך מאז קום המדינה, לא נפקדו מנופה היוצאים בשאלה. מספרם של היוצאים השתנה מתקופה לתקופה, וסיפור יציאתם שיקף את הלכי הרוח של החברה שאותה עזבו. תהליך היציאה היה ונותר אישי ופנימי מאד. היוצאים נקרעו בינם לבין עצמם, התמודדו בינם לבין עצמם, והשאירו מאחוריהם זהות ומעמד ושייכות. בעולם החדש שאליו צעדו לא חיכתה להם חברה אוהדת ומחבקת, ולא התקיימה בה תנועה אלטרנטיבית לעומתית. ואף על פי כן נראה שתהליך היציאה לא התחולל בעולם ריק. התהליך התכתב עם התקופה ורעיונותיה, וניתן אף לראות קווים משותפים בינות לתהליכי היציאה של אנשים שונים, כאשר כל אחד קוראם ומבינם מנקודת מבטו שלו.

עבודה מעניינת מאד על תהליכי היציאה בחמשת העשורים האחרונים עשתה ד"ר שרית ברזילי בעבודת הדוקטורט שלה (דרך החול: הכרוניקה של תופעת "היציאה לשאלה" מהחברה החרדית מקום המדינה ועד שנות התשעים). בעבודתה שהתבססה על שיחות וראיונות עם עשרות יוצאים מתקופות שונות, מצביעה ברזילי על מתאם בין רוח התקופה לתהליכי היציאה האישיים של היוצאים השונים. היא מחלקת אותם לשלוש תקופות, שנתפסים בעיניה כשונים היסטורית. שנות החמישים וזמנן של האידיאולוגיות הגדולות, שנות השישים והשבעים ותהליכי הגלובליות העולמית, ושנות השמונים והתשעים ורעיונות הפוסט שרווחו אז. לדבריה, "היוצאים לשאלה בשנות ה50 מתארים את סיפור יציאתם לשאלה כתהליך של המרה חדה של תכנים, תוך החלפת אידיאולוגיה אחת באחרת. הם השילו מעצמם את מכלול התכנים, האמונות והמנהגים של בית-אבא ולבשו תחתיהם כסות אידיאולוגית חדשה. עבודת האמונה הוחלפה באמונה בעבודה, בסוציאליזם ובמדע. היוצאים לשאלה בשנות ה60- וה70 לא ויתרו על המרכיב היהודי של זהותם, ויצרו הפרדה בין יהדות לחרדיות; היציאה לשאלה של שנות ה60- וה70 הייתה כרוכה בשאיפה לשַמר גרעינים מרכזיים של הזהות היהודית והחרדית תוך יציאה מהמבנה החברתי הסגור והנוקשה של החברה החרדית. ביציאתם הם מרדו בהגדרה החרדית של הזהות היהודית ובנו תחתיה זהות יהודית חדשה. החילוניות שאליה יצאו לא נתפסה בעיניהם כישות שלמה וסגורה המנותקת מהחרדיות ומאורגנת ביחס של בינאריות מולה, אלא כיצירה המצויה בתהליכי התהוות, וככזו הם ביקשו לקחת חלק בהתהוותה ולמזג לתוכה את התרבות היהודית. היציאה לשאלה בשנות ה80 וה90 מצטיירת כתמונת ראי הפוכה של היציאה שהתחוללה בשנות ה50. שכן הם נוטשים את המבנה התרבותי והאידיאולוגי הברור יחסית של החברה החרדי ויוצאים אל חברה חילונית פוסט-ציונית בעלת מבנה תרבותי פתוח העטוף אי-וודאות ערכית. בניגוד ליוצאי שנות ה50, היוצאים בשנות ה80 וה90 לא נדרשים להשיל את כל מרכיבי זהותם החרדית וללבוש תחתיה זהות חילונית מקיפה ושלימה. זהותם "החדשה" נרקמת בתהליך אקלקטי של שימור מרכיבים מהזהות החרדית "הישנה" ואימוץ מרכיבים חילוניים נבחרים". עבודה נוספת שהצביעה על חלקם של תפיסות פוסט-מודרניות בזהותם של היוצאים בשנות התשעים, נעשתה בידי ד"ר יקיר אנגלנדר והתפרסמה בכתב העת "דעות" תחת הכותרת "שישי בערב – חיים בין נרטיבים".

אחת מהשערותיה של ברזילי בסיכום מחקרה היא שעם השנים מספרם של היוצאים בשאלה ירד משמעותית, ובוגרי החינוך החרדי שימאסו בחיים החרדיים ימצאו את מקומם בעולם התעסוקה ויאמצו אורח חיים בורגני מבלי לוותר על המסגרת הקהילתית החרדית. לדבריה, ככל שהחברה החרדית מתמסדת יותר והופכת את רעיונותיה לפרקטיקה שגרתית, הגרעינים האידיאולוגיים מצטמצמים ובהתאמה גדלים תהליכי ההידמות בין החברה החילונית לחברה החרדית. האבחנות המיטשטשות והמאפיינים הזהים המתבטאים לדבריה בחדירתו של עולם התעסוקה, בהקמתן של מסגרות צבאיות ייחודיות, ובהיווצרותה של תרבות בילוי ופנאי, מעקרים את שיח העקרונות וממקדים את הזרקור בשגרת החיים עצמה הניתנת למימוש במסגרת הקהילה החרדית המודרנית יחסית. אולם במציאות נדמה כי בעשור האחרון לא רק שתופעת היציאה בשאלה אינה דועכת, והיא אף הולכת וגדלה. נתונים רשמיים על מספרם של היוצאים מצביעים על מספר אחוזים משמעותי העוזבים את החברה החרדית, כאשר המגמה בשנים האחרונות גדלה משמעותית. בתוספת מספרם של עוזבי החברה החרדית לגווניהם, המספר עומד על עשרה אחוזים בקירוב. מול התופעה ההולכת וגדלה, נשמעים לא פעם קולות מתוך החברה החרדית הרואים בזה בסך הכל נשירה מאסיבית ולא עמדה לעומתית משמעותית. לדבריהם, מדובר באנשים חוטאים ונהנתנים שחשקו בתאוות החיים או באנשים שלא יכלו לקצב החיים האינטנסיבי של החברה החרדית. אותם דוברים אף מצביעים על אבחנותיה של ברזילי שאינה מוצאת קרעים אידיאולוגיים בסיפור יציאתם של היוצאים בתקופה האחרונה, דבר המוכיח לשיטתם את טענותיהם המזלזלות. בכך הם פוטרים את עצמם מלהביט פנימה על עיוותיה של החברה בתוכה הם חיים, ותולים הכל בשינויים חינוכיים נקודתיים. ברצוני לנסות להצביע על שייכותה של התופעה הנוכחית דווקא לתהליכים העוברים על החברה החרדית בימינו הנמצאת בעימות מתמיד עם החברה הכללית, וזאת בהמשך לנטען קודם כי התהליך האישי מתכתב עם המגמות הכלליות. ברצוני לומר כי הזרמים העומדים מאחורי המגמה מתפקדים כטענות לעומתיות, מול דמותה הנוכחית של החברה החרדית שאין בכוחה להשיב מול טענות אלה.

החברה החרדית שבמובן מסוים נוצרה ועוצבה כחברת מאבק, הפכה כאמור עם השנים את דרכי מלחמתה לשגרת יומה. חיי ההתבדלות חיזקו את כוחה של הקבוצה על חשבונו של היחיד. מוסדות החינוך השונים מחנכים את בוגריהם לצייתנות רעיונית סכמטית, ולהתנהגות העושה את כל צעדיה בהתאם לפסקי הלכות פרטניים. הטקסטים הקאנוניים נקראים מתוך נמיכות קומה הרואה בהם חידות רבות פנים, וכל פרשנות עצמאית נחשדת בחתרנות הרסנית. הלימוד הישיבתי שהפך לחזות הכל נעשה במנותק מהפרקטיקה המעשית, וכל עיסוק עיוני בספרות ההלכתית נתפס כקטנות למדנית. עיון בעיקרי האמונה ובתפיסות העומדות בבסיסה של היהדות נעדרים לחלוטין מן השיח הציבורי, ובמקומם קנו שביתה אמונות תמימות וילדותיות המטפחות אקסיומות הדורשות שעבוד ועבדות לאל אחד. במרחב הציבורי הקבוצתי האנשים נדרשים להיאבק על מעמדם בקבוצה יום יום, עד שכל הצגת רגשות בפומבי תיחשב כחולשה שתאיים על מקומם בהיררכיה. החיים עצמם נדחקים מול הדרישה להקרבה מתמדת, והעיסוק באדם ובחולשותיו הנפשיות נזרקים לקרן זווית. החברה החרדית הפכה לחברה מאופקת וסמכותנית, שאינה מוכנה לעצור ולהתמודד עם גחמותיו וצרכיו של היחיד, תוך שהיא מצפה מחבריה לציית למוסכמות הקבוצתיות מבלי להשמיע קולות מרדניים ועצמאיים. המבנה הקבוצתי של החברה החרדית מחייב את ריכוז הסמכויות השונות בידי דמויות-על, ואת דחיקתם של האנשים הבודדים לשולי החברה. האנשים העצמאיים והרעיונות המופרטים מאיימים על דמותה האחידה והמגובשת של החברה החרדית.

האשמות שהוטחו מפיהם של משכילי המאה ה18 בדמותה של החברה היהודית אז, נראים כיום רלוונטיים מתמיד מול דמותה של החברה החרדית כיום שעוצבה בצלמו של המאבק ההוא כנגד ההשכלה המאיימת. האידיאל התורני שהינו חזות הכל מצמצם את העיסוק לתחומי עניין עיוניים-למדניים בלבד, ומרחיק כל התעניינות בנושאים יומיומיים שגרתיים (שאול ברלין מתאר בסרקסטיות את חבורת המלמדים בחיבורו "כתב יושר" בשימו בפי המלמד דברים אלה "לא למדתי לשון וספר דוברי צחות, מעודי ישבתי על סיר הבשר ויין התלמוד כאחד המלמדים, לא פניתי לחכמות ישאם הרוח ואיך אדע לשון פילוסופיה שלו"). התפיסות הרווחות דוחות את הערכים האנושיים שנדמים כאלמנטריים, ומתרגמות כל רעיון בשפה הלכתית מנותקת המלאה סייגים המסרסים את הרעיון מדמותו המקורית. הרגשות, ההתפעלויות, הסערות והאכזבות, נדחקים מול המפעל הקבוצתי הגדול. ("כל ימי חלדי על הארץ לא ראיתי איש עובר על שדה אשר בה הניצנים נראו, ועיניו לא ישוטטו מראשיתה עד אחריתה. ה' אלוהים נתן לאדם עין לראות, לרוות מדשן העונג בתפארת כל היצורים… ואתה בן אדם פועל ה' למענך. בגללך עמקים יעטפו חציר ותחת רגליך יציץ ציץ" הטיף משה מנדלסון בכתב העת "קהלת מוסר"). דווקא אותם תהליכי התמסדות שעוברים על החברה החרדית שברזילי רואה בהם את הפתרון, הם הם הבעיה. האידיאולוגיה הגדולה שהפכה לפרקטיקה קטנה הפכה את שגרת החיים החרדית לאנמית וחסרת חיות. את מקומם של המאבקים הגדולים תפסו דקדוקי עניות קטנוניים הרואים בקוצו של יוד את נשמת אפה של האומה.

פלאיה של הטכנולוגיה החדשנית והאינדיבידואליזם הקיצוני שהפך לעקרונה המקודש של החברה החילונית התנגשו בתורם עם המערכת החרדית וערכיה. ההסתגרות והחומות המוגבהות שבנתה החברה החרדית סביב עצמה החלו להיסדק על ידי האינטרנט הניתן להשגה בכל פינה. החשיפה המוגברת והתכנים הרבים והמגוונים העצימו את העימות בין החברות. מבעד למסך ניבט עולם עשיר וצבעוני, שהכל אפשרי בו ואין בו אסור ומותר. עולם שמאדיר את חוויותיו של היחיד ואת תחושותיו הרגעיות. עולם שרודף אחר עצמאותו של היחיד ומקומם את קומתו של הפרט הקטן והבודד. מול העושר הוויזואלי הלזה התייצב העולם החרדי על קהילותיו ומסגרותיו. סדר יומו הידוע מראש והמתוכנן עד לזרא, ומסכת ערכיו ומוסכמותיו הדקדנטיים. גם אני גדלתי בתוך המרחב החרדי השמור. ביליתי את שנות נעוריי ואת ימי בגרותי כתלמיד מן המניין במוסדות המפוארים שמציעה החברה החרדית לבניה. זוכר אני היטיב את שנותיי הארוכות על ספסלי בית המדרש כתלמיד מצליח במערכת תובענית ואינטנסיבית. לעולם לא אשכח את הבקרים בהם טיפסתי במדרגות הישיבה בתחושת סתמיות ריקנית, במחשבות על העיסוק האינסופי בהגדרות מדויקות שלא אפגשם לעולם ברחוב שמתחת. לעולם לא אשכח את הדרך הארוכה  למיטתי שבפנימייה, בה מצאתי מפלט מהשיח האמוני האטום והאינפנטילי שאין בו מקום לדיאלוג, לתוכה ברחתי מהמרחב שאין בו הכרה ביוזמה והווייתו מרוחקת פיזית ונפשית ממקור מים חיים. אינני יודע לשים את האצבע על הרגע בו הבנתי שאין זה מקומי עוד, ואינני בטוח בקיומו של רגע כזה. סבור אני כי זו מסכת ממושכת של תהייה ואכזבה, של ניסוי וטעייה. קריאה בכתביהם של יוצאים בעשור האחרון מלמדת גם היא על עמידתם מול מגמת ההקצנה של החברה החרדית, ועל קיומה של אלטרנטיבה אידיאלית בדמותה של החברה החילונית. העיסוק ברגעים הקטנים ובחיים עצמם חוזרים על עצמם שוב ושוב. תחושת המחנק והקמילה הפנימית מול חיי חופש מלאי חיים ומרחב. בוז לסכמטיות, לעדריות ולהסללה ההמונית, וחיפוש אחר עצמאות ומימוש עצמי ייחודי. התרפקות על רגשות חוקיים ויופי אסתטי, מול מרחב מאופק וכיעור מובנה. נראה שיותר ממה שהם מצפים למצוא בחברה החילונית ובתרבותה, הם להוטים להתנתק מהחברה החרדית ומניוונה.

לא אלאה בציטטות ובקטעי יומנים, ואסתפק בשלוש פסקאות משלושה מקורות שונים. שתיים מהן נכתבו ונאמרו שנים רבות אחרי היציאה, ואת השלישית כתבתי אני שנים לפני היציאה ורק בדיעבד התברר הקשרה. זעקת המצוקה שהתעמתה עם חברה היררכית ואטומה, מצאה את מבוקשה לימים בחברה החילונית ובמרחביה. אחת מהן עוסקת בחלומות קטנים שנרמסים תחת גלגלי המוסכמות החברתיות, והיתר מופתעים מקיומם הפומבי של רגשות אישיים. המכנה המשותף ביניהן הוא הכמיהה למימוש עצמי מלא שמתבטא לא פעם בפרטים שנדמים שוליים וזניחים, ובצורך בהכרה בעולם התוכן הפנימי הקיים בליבו של כל אדם. וכך כותבת יוצאת ותיקה במחשבות לאחור שנים רבות אחרי שעשתה את צעדיה הראשונים:

" את דרמטית מדי, אני אומרת לעצמי.  אלו מקרים בודדים, קיימים בכל חברה.
אבל בחברות אחרות לא שוללים את אישיותך.
אבל את פשוט התעקשת להיות שונה.
אני לא רציתי להיות אמא בת עשרים!
אבל מכאן ועד לביטול עצמי?
כן, אני לא יכולתי לנשום.  את זוכרת.  הריאות התבצקו מרוב זעם ופחד.  ובסך הכל רציתי לעשות בגרויות, ולא להרות מיד, ולהירשם לאוניברסיטה, ולחיות ללא ליווי צמוד של בלנית שבוחנת את אבריי"

דוגמה נוספת לקוחה מראיון שנתן יונתן אינדורסקי ("זמן פוניבז", "שטיסל") לקובי מידן עשור לאחר עזיבתו. הוא נשאל על התהליך שהביא אותו למקומו הנוכחי ועל הרגעים הזכורים לו מראשית דרכו. בתשובתו הוא הצביע על רגע קטן בו נחשף במקרה לספר שיריה של רחל, "פתאום אני רואה אישה ששמה את הלב שלה על הדף. בתוך המילים השחורות. אני זוכר שזה היה בשבילי רגע מאד מאד משמעותי. יש משהו בפוניבז' ובכל בעולם החרדי שמכוון אותך כל הזמן לאינטלקט, להגיע הכי עמוק בסוגיה, ובאיזה מקום הרגש הוא תמיד נמצא שם בתור מעצור, בתור מכשול שצריך לעבור אותו בשביל להגיע לעומק הכי גדול, לשקיעות גדולה. ופתאום ראיתי כמה הרגש הוא מטרה בפני עצמה, מטרה עליונה. כמה כל מה שאתה עובר, הרגעים של הבדידות והקושי יש להם ערך, אתה יכול לעשות איתם משהו, אתה יכול לרגש אנשים אחרים איתם […] אם לשים את האצבע על היום שבו הבנתי שאני מחפש משהו אחר, זה היה שם".

ואחרון זהו טקסט שכתבתי אני בעבר בתוך יומן שניהלתי זמן רב לפני שעשיתי את צעדיי הראשונים. בימים בהם לא רציתי להכיר בקיומו של עולם שאינו צבוע בצבעי שחור-לבן, "מאז ומעולם סבור הייתי שמקומם של הרגשות הוא בלבו של המרגיש, אינם מיועדים להיות מוצגים בפרהסיה […] עד שמצאתי פרהסיה חדשה. פרהסיה המורכבת מאנשי אמת פנימית, אנשים שאין כל שיחם וסיגם ביציבות מעמדית ובהחצנת חכמת יתר. או אז הבנתי שעד עתה באפילה הייתי, לא זכיתי לאור מעולמה של האנושות שסביבי, מעצתם ובכלל מחלוקת חוויות עמם, ואפילו לגעת בפשטותם ותמותם". הדברים שנכתבו אז מתוך פרספקטיבה של קשיי התבגרות נפוצים, נראים במבט לאחור כצעד ראשון בדרך ארוכה. לפתע הכל מתבהר איך המחשבות שערערו את שלוותי בימים בהם האמנתי בחרדיות בכל מאודי ונדמו לי כזוטות של נער מתבגר, לא מצאו את מנוחתם בתוככי בית המדרש והובילוני בדרך לא מודעת היישר אל הרחוב שמתחת. לפתע מבצבצות העקבות שנטבעו באותן מחשבות מייסרות.

המאבקים הגדולים ותחושת הייחודיות שאולי מילאו בעבר את בוגריה של החברה החרדית, הומרו בשגרה רוטינית וקבועה המצפה מחבריה להתמלאות מעצם היותם נמנים על חבריה. וכמעט בהתאמה, המאבקים הגדולים והרעיונות המסעירים שאולי רווחו בעבר בקרב בוגרי החינוך החילוני, הומרו עם השנים בשגרה מתירנית וחופשית שאינה חוששת מרעיונות חתרניים וחדשניים. אם המאבקים החרדיים יכלו למאבקים החילוניים, השגרה החרדית לא עמדה מול השגרה החילונית שעדיין תוססת. העימות המתמיד בין החברה החרדית המסתגרת והמופנמת לבין החברה החילונית העכשווית המעלה על נס את חוויותיו הסובייקטיביות של היחיד, אינו עימות של עמדות מנוגדות ושוות. לצד העמדה החילונית החופשית בה יכול היחיד למצוא את מקומו האקזוטי ככל שיהיה ולומר את אשר על ליבו, עומדת החברה החרדית בצייתנות כמעט אלימה שאין בה תשובה למשאלות ליבו של היצור הבודד והקטן שמבקש את מקומו שלו.

 

קידוש השם

זהותם של חלק ניכר מהנפגעים בגל הטרור הנוכחי נראית כאילו נלקחה ממערכון בעל הומור שחור במיוחד. אברכים חרדים בלבוש מסורתי שאין בהם סנטימנטים לזהות הלאומית הישראלית ולמופעיה, נדקרים בידי לאומנים פלסטינים הרואים בהם סמל וייצוג לכיבוש הישראלי ולדיכויו. אותם אנשים שמרניים המשמרים תודעה גלותית ומתחנכים לאור סיפורי הכניעה של הרב יוסף חיים זוננפלד, נדקרים בידי נערים המונעים מבעתת השינוי הסטטוטורי במעמדם של סמליהם הלאומיים ומנגיסה מתמדת בסיכוי לעצמאותם. מנקודת מבטם של המרצחים כולם זהים. הם אינם ערים לקבוצות השונות ולרעיונות המבדילים בין אחד למשנהו. הם תרים אחר דמותו של ה"מתנחל" בעל הסממנים הייחודיים.

אם היה מי שציפה לראות בתגובה שיח לאומי-פוליטי, הוא התבדה. הפגיעות הרבות בדמויות חרדיות לא הציתו שותפות לאומית ולא עוררו ויכוחים אמוציונאליים על הריבונות המושפלת או על הכיבוש המתמשך. התגובות ברחוב החרדי לטרור הכמעט ממוקד, הופנו כרגיל אל הקבוצה פנימה. הרבנים והדוברים ספדו לנפגעים וסיפרו על מעלותיהם התרומיות, ועוררו את קהל שומעיהם להקפיד על ההלכה היהודית ולהוסיף מחול על הקודש. ללמוד תורה עוד שעה ביום, לקבל את השבת רבע שעה מוקדם יותר, להפריש חלה ולבדוק את המזוזה. לא נשמע אותם מאשימים את  המדינה בהפקרת הנפגעים, ולא נראה אותם בזים לשפלותם של הרוצחים. הדרך בה נשמע אותם מתמודדים עם האסון היא אמונית-דתית, כשמבחינתם האירוע הוא חלק משפתו הקוסמית של האלוהים ויש לעמוד על כוונתו. ללאומיות הישראלית שנאבקת על צביונה, לסכסוך הפלסטיני שממשיך להקיז דם, לאוזלת ידה של המדינה, אין מקום לכל אלה בתוך עולמם השמרני המפנה גב למדינה החילונית. כאשר לגל הטרור התורן משתרבב אלמנט דתי כמו בזה הנוכחי, תשמע עמדתם הנחרצת של הסמכויות ההלכתיות האוסרות על עלייה להר הבית ("לצערנו הרב אנחנו רואים היום יש מי שחושב שלאומיות קודמת להלכה… מי שקובע את ההלכה הם גדולי הדורות, גדולים באמת, שהם אומרים שזה חיוב כרת" אמר הרב הראשי יצחק יוסף בעצרת לזכרו של אביו) ועל "התגרות באומות" והכל מתוך העולם ההלכתי הצר.

מול התודעה הגלותית החרדית המקבלת בהכנעה אירועי טרור שכאלה כאילו היו הם מפרעות קישינב הרחוקה, ניתן למצוא פה ושם קולות אחרים בקרב השוליים החרדיים. בקרב החרדים המודרניים יותר הבאים במגע עם החברה הכללית. באתר האינטרנט החרדי "בחדרי חרדים" אף הובאו, בהסתייגות קלה, דבריו של הרב אורי שרקי הנמנה על רבני הציונות הדתית שבז לקריאות הנשמעות מפיהם של הרבנים החרדיים, תוך כדי שהוא קורא לשיח לאומי ופוליטי היורד לדבריו לשורשי העניין ("להתחזק בלימוד תורה ובתפילה? שטויות במיץ עגבניות. מה זה קשור לפיגועים? אם יש פיגועים צריך להתחזק בקרב מגע, בהגנה עצמית ובהשלטה של הריבונות"). הזהות החרדית המתבדלת צועדת יד ביד עם התודעה הגלותית המסתייגת ממוסדותיה של המדינה ומורידה בהכנעה את ראשה מול עמדותיהם של העמים מסביב. ההתקרבות בין הקבוצות ושבירת החומות מול החילוניות תביא בהכרח להעצמתו של הרגש הלאומי ולהתנגשות עם המסורות החרדיות שתהדהד ביום מן הימים.

הכל הולך

הבחירות הקריבות העלו שוב בפעם המי-יודע-כמה את האפשרות שהמפלגות החרדיות יחברו למפלגות השמאל ויאפשרו את היתכנותה של קואליציה בעלת צביון מרכז-שמאל. וכמו בריטואל קבוע זה החל עם מדיניות עמומה המצהירה על "לא פוסלים אף אחד", ואט אט התחלף באמירות פרו ימניות שכמעט ואינן משאירות מקום לספק. בקרב הפרשנים מקובל כי המפלגות החרדיות הן אופורטוניסטיות בתפיסתן המדינית, ודרישותיהן הקואליציוניות הן לרוב מגזריות. עמדותיהם הפוליטיות של מצביעי המפלגות החרדיות לא ממש ידועות, והאמת היא שהם גם לא ממש רלוונטיות. אם משום שהמצביעים החרדיים ברובם אכן מוטרדים בעיקר ממצבו של המגזר ולשם כך מצביעים, ואם משום שההכרעות הפוליטיות מתקבלות בהתאם לאינטרסים המפלגתיים ועל פי נטיותיהם הפוליטיות של חברי הכנסת החרדיים הנתמכים כמעט באופן אוטומטי על ידי הרבנים. אבל עמדותיהם של הח"כים החרדיים (בכל אופן אלו המבוטאים בפומבי) לרוב מייצגים את תפיסותיהם האידיאולוגיות-פוליטיות של הרבנים המתווים את דרכה של המפלגה, ומשקפים במידה רבה את הלך הרוח הנפוץ בקרב ציבור המצביעים שבחלקו ניזון גם מאותם רבנים.

עד הבחירות הנוכחיות מרבית קולותיהם של המצביעים החרדיים הלכו לשלושה מפלגות בעלות אופי חרדי מובהק, כאשר אף אחת משלושת המפלגות לא נצבעה מעולם בצבע פוליטי ברור ואף נזהרו כולם מלהשתייך במוצהר לאחת מהעמדות הפוליטיות. בבחירות הנוכחיות מתמודדת לראשונה מפלגה חרדית המזוהה במוצהר עם הימין הפוליטי, מפלגת 'יחד' בראשות אלי ישי, ואף על פי כן ניתן להבחין בבירור כי קמפיין הבחירות הפונה לקהל החרדי מבוסס על הסלוגן "צייתן לדעת תורה", בשונה מקמפיין הבחירות של אותה מפלגה הפונה לקהל הדתי-לאומי המבוסס על הסלוגן "ימין של תורה" (ראה כאן). דבר המצביע על כך שגם מפלגה חרדית שההשתייכות הפוליטית שלה היא מרכיב מהותי ביותר בזהותה, יודעת כי נפנוף בעקרונות חרדיים יעיל יותר בהבאת מצביעים חרדיים לקלפיות מאשר נפנוף בזהות פוליטית, לאמור, השיח המגזרי חזק מהשיח הפוליטי.

התפיסות האידיאולוגיות-פוליטיות המתוות את דרכן של המפלגות מספרן כמספר המפלגות החרדיות ואף יותר. המפלגה החרדית האשכנזית – 'יהדות התורה' מורכבת משתי מפלגות עצמאיות, האחת היא מפלגת 'דגל התורה' המייצגת את החרדים הליטאיים ונוסדה בשנת 1988 על ידי הרב שך לאחר שהתפלג מ'אגודת ישראל', והשנייה היא מפלגת 'אגודת ישראל' המייצגת את הקבוצות החסידיות השונות. הקבוצות החסידיות מיוצגות במפלגה באמצעות נציגים מהחסידות – בחסידויות הגדולות (גור, ויז'ניץ, בעלז) ובאמצעות נציג אחד – בחסידויות הקטנות. נציגי החסידויות השונות עומדים בראש סיעות פנים-מפלגתיות הנשלטות בידי מוסדות החסידות, כך נציגה של חסידות ויז'ניץ (ח"כ מוזס) עומד בראש 'הסיעה המאוחדת' ונציגה של חסידות גור (ח"כ ליצמן) עומד בראש 'הסיעה המרכזית' ונציגם של החסידויות הקטנות (ח"כ פרוש) עומד בראש סיעת 'שלומי אמונים'. האוריינטציה הפוליטית-מדינית של המפלגות והסיעות השונות לא ממש קוהרנטית, למעט מכנה משותף אחד ברור שהוא הנטייה לימין הפוליטי. ההזדהות המשותפת עם הימין הפוליטי מקורה בתפיסה כי מדיניות הימין המשמר את הסטטוס-קוו קרובה יותר למסורת ישראל, בנוסף לתפיסה כי הימין מייצג את האוכלוסייה המסורתית בישראל, את אלה שיש בהם זיקה עמוקה לדת ולסמליה, ובתור נציגי הדת בכנסת סברו רבני המפלגות החרדיות כי עליהם מוטלת האחריות לדאוג לרווחתם ולחינוכם הדתי, ובמילותיו של ח"כ גפני "הוא (הרב שך) לא נתן לנו ללכת עם השמאל כי הוא אמר שאנחנו חייבים לדאוג לילדים החילונים שלומדים בבתי הספר הממלכתיים שידעו להגיד שמע ישראל".

שמאל ימין ומה שהולך

אולם בכל הנוגע לעמדות המדיניות כמעט ואין הסכמה על כלום. מפלגת 'דגל התורה' האמונה על דרכו של הרב שך ממוקמת בקצה השמאלי של המפה הפוליטית. דעתו המוצהרת של הרב שך תמכה בהחזרת שטחים ובהרכנת ראש מול העמדות הבינלאומיות. לתפיסתו מדינת ישראל נולדה בחטא משום ש"גאולת ישראל" תיתכן אך ורק בידי המשיח שהוא שליח האלוהים, ממילא "עם ישראל" עודנו בגלות בין האומות והלאומיות החילונית הינה חסרת משמעות. לדעתו הוראתם של חז"ל שלא להתגרות באומות – הוראה שמשמעותה הכרה במעמד הגלותי הנחות, עודנה תקיפה, ושיקולי לאומיות כסיבה לשמירה על שלמות הארץ אינם קיימים. מסיבה זו בכל פעם שעמד על הפרק דיון על החזרת שטחים, התעניין הרב שך בשאלה אחת ויחידה והיא האם נוכחות באותם שטחים מסכנת חיים. קדושת החיים הייתה בעיניו השיקול היחיד שצריך להכריע בשאלות אלה. באחד ממכתביו כתב "על ידי השלום שייגרם ע"י החזרת שטחים יתמעט הרבה שפיכות הדמים, ולדעתי אין בזה צל של ספק שכשישרור שלום תתמעט שפיכות הדמים. ויש לקחת בחשבון לא רק מצבנו כאן
בא"י, אלא מצבנו בעולם כולו". אבל על אף דעתו המדינית היונית, היה כאמור קרוב לימין הפוליטי בשל קירבתו לאוכלוסיות המסורתיות בישראל. הפעם היחידה בה ישבה המפלגה בקואליציה בראשות השמאל הייתה בממשלת ברק ב1999 – בזמן בה בריאותו של הרב שך הייתה רופפת והוא לא עסק בעניינים ציבוריים –  ופרשה לאחר שלושה חודשים. דעותיו הפוליטיות באו לידי ביטוי לא פעם, החל בהתנגדות הפומבית לתרגיל המסריח (שנודע כ'נאום השפנים') וכלה בעמדה המוזרה מול הסכמי אוסלו שנבעה מעוינות לאופייה השמאלי של הממשלה. מאידך תמכה המפלגה בהסכם השלום עם ירדן והייתה חלק מממשלת שרון שביצעה את ההתנתקות אך נמנעה בהצבעה.

הצלע השנייה המרכיבה את מפלגת 'יהדות התורה' הלוא היא מפלגת 'אגודת ישראל' ממוקמת היכן שהוא בצידה הימני של המפה הפוליטית. במפלגה שכאמור מורכבת מנציגיהם של מספר קבוצות ניתן לשמוע מספר עמדות שונות אבל כולן נוטות ימינה. הדמות הניצית יותר במפלגה הוא ח"כ פרוש המייצג את החסידויות הקטנות בחברה החרדית תחת המסגרת הנקראת 'שלומי אמונים'. בין הקבוצות השונות המיוצגות על ידו ניתן למצוא את החסידויות סדיגורא, בויאן וסלונים שלהט ארצישראלי זורם בעורקיהן. על האדמו"ר מסדיגורא שמת לפני כשנתיים ספד ח"כ פרוש בראיון  ל'הארץ' "הוא כאב מאוד את נושא ההתנתקות, ולדעתי הוא גם חלה מהעניין הזה. הוא היה כל כך כאוב מזה, שלדעתי הוא לא חזר לעצמו מאז". גם השבועון הדתי-לאומי 'בשבע' סיקר בהרחבה את פועלו תחת הכותרת "אדמו"רם של המתנחלים", ובכתבה סיפר ח"כ לשעבר יעקב כץ (כצל'ה) על קירבתו לאדמו"ר "כל בעיה שהיתה עם ענייני ארץ ישראל, היינו נוסעים לרבי מסדיגורה. הוא היה כותל הדמעות וגם כותל הברכות שלנו". ח"כ פרוש הוא גם הבן אדם שנשלח מידי מערכת בחירות לקושש תמיכה פוליטית בקרב חסידי חב"ד הידועים בעמדותיהם הימניות.

יתר הח"כים במפלגת 'אגודת ישראל' – נציגיהם של החסידויות גור, ויז'ניץ ובעלז – מזוהים עם הקו הפוליטי שהובילה המפלגה במשך עשרות שנותיה. אופורטוניזם מדיני ודרישות קואליציוניות מגזריות, תוך עשיית מאמץ לשימור הסטטוס-קוו בנושאי דת ומדינה. כאשר ניסה פרס ב1990 להקים ממשלה צרה בראשותו, לאחר נפילתה של ממשלת שמיר, הצטרפו אליו הח"כים מ'אגודת ישראל' המזוהים עם גור וויז'ניץ (ואביו של ח"כ פרוש), ואילולא התערבותו של האדמו"ר מחב"ד הייתה ממשלת פרס הראשונה גם קמה על רגליה. מאידך ב1992 סירבו ח"כי 'אגודת ישראל' להצטרף לממשלת רבין בה עברו הסכמי אוסלו. ב1999 הצטרפה המפלגה לקואליציה בממשלת ברק ופרשה לאחר שלושה חודשים, מאידך כאשר ב2004 הוצע למפלגה להצטרף לממשלת שרון שביצעה את ההתנתקות בתמורה לסכומי עתק שיועדו למגזר החרדי קפצה המפלגה על המציאה (ונמנעה בהצבעה). את הלך הרוחות הפוליטי בקרב המפלגות החרדיות האשכנזיות ניתן לזהות גם באמצעות מערכת הבחירות הנוכחית. בעוד כל הח"כים החרדיים נמנעים מלהתבטא בצורה חד משמעית לטובת אחד הצדדים ומסתפקים ברמזים(!), ח"כ פרוש מצהיר בפומבי על גבי ביטאונו כי האלטרנטיבה היחידה היא ממשלה בראשות נתניהו.

בשורה התחתונה נראה כי המפלגות החרדיות האשכנזיות יעדיפו להיות חלק מממשלת ימין בראשות נתניהו – על אף העוינות שנצברה נגדו במהלך הקדנציה האחרונה, מאשר להיות חלק מממשלת שמאל שעצם קיומה ייזקף לחובתם. אולם במקרה ותוקם ממשלת שמאל או שהתשורות הקואליציוניות משמאל יהיו מרחיקי לכת, תהיה זו סיבה מספקת להצטרף לחגיגה ולהיות חלק ממרכיבי הקואליציה.

האחים הספרדים

המצב במפלגה החרדית הספרדית שונה מעט ודומה מעט. גם היא כאחיותיה דואגת בראש ובראשונה למגזר אותו היא מייצגת, אבל מעורבותה הפוליטית גדולה משל  המפלגות האשכנזיות. עמדותיה הפוליטיות נשמעות גם בדברים שבשגרה, וקהל היעד שאליו היא פונה גדול בהרבה מהקבוצות מהם מגיעים נציגיה. היא לוקחת חלק במוסדות ציוניים ורואה עצמה בתוך פסיפס הדעות המורכב מאוכלוסיית המדינה. מסיבה זו המפלגה אינה יכולה להתיישב במשבצת מתבדלת וחובה עליה לדבר בשפתם של מצביעיה המגוונים – הדוברים ימנית.

מפלגת שס (הארצית) שנוסדה ב1984 בזכות מעורבות עד צוואר של הרב שך שאף הורה לתלמידיו להצביע בעדה, התנהלה בשנותיה הראשונות בהתאם להוראותיו. הרב עובדיה יוסף שהיה רבה הרשמי של המפלגה ואריה דרעי שהיה הרוח החיה במפלגה, נזקקו לאישורו של הרב שך על כל צעדיהם. בהוראתו של הרב שך לא הצטרפה שס לממשלת השמאל בראשות פרס ב1990 על אף שדרעי היה אחד ממתכנני התרגיל המסריח. אולם שורשי הקרע שניטעו באותה תוכנית, נתנו את פירותיהם שנתיים לאחר מכן כאשר שס בראשות דרעי הצטרפה לממשלת השמאל בראשות רבין. מאז קיבלה שס את התדמית של מפלגה בעלת גוונים שמאלניים שעוצבו בדמותו של אריה דרעי. הרב עובדיה יוסף שהיה פטרונה הרוחני של המפלגה ומדיניותה הייתה בדמותו, דמה בדעותיו לעמדותיו של הרב שך, כאשר בכל הנוגע לפינוי שטחים טען הרב כי השיקול היחידי הוא חיי אדם, "נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש" אמר פעם בדרשה מפורסמת, גם בהתבטאויות מאוחרות יותר בהם דיבר נגד פינויי ישובים, נסובו דבריו סביב הדיון האם הפינוי אכן מציל חיים או דווקא עושה את ההיפך, אולם מעולם לא השמיע דעה המכירה בקדושתה של הארץ או במעמדה הלאומי הנעלה. ומצד שני ראה הרב עובדיה יוסף את מפלגתו כקולם של האוכלוסיות המזרחיות מהפריפריות וחש חובה לדאוג לרווחתם הרוחנית והגשמית – ואלה מזדהים עם הימין הפוליטי.

התדמית השמאלנית של שס חוותה עם השנים עליות ומורדות ורבים ייחסו את השינוי ליושבי הראש שהשתנו. אך במבט לאחור נראה שהתדמית אינה מדויקת והשינויים היו מינוריים. שס אכן ניסתה בכל הזדמנות למקסם את רווחיה ולקבל את דרישותיה הקואליציוניות גם במחיר של שיתוף פעולה עם מפלגות שמאל ולא נרתעה מהתדמית שדבקה בה, אולם ברגע האמת כאשר היה מדובר בצעדים מעשיים היא תמיד נבהלה והסיגה עצמה לאחור. כנראה בנתה על כך שלא יקרה דבר. שס הרשתה לעצמה להתרחק מהרקע עליו יושבים המון מצביעיה רק כל עוד היא יכלה לראותם עדיין מרחוק. כך היה בממשלת רבין השנייה בה הובאו הסכמי אוסלו לאישור הממשלה, בתחילה נמנעו חבריה בהצבעה ואיפשרו לה לעבור ללא רוב מהמתנגדים, אולם כאשר נחתמו ההסכמים הוכרחה המפלגה לפרוש מן הממשלה. כך היה בממשלת ברק במהלכה התקיימה ועידת קמפ דיויד, שס (בראשות אלי ישי) הצטרפה לממשלה שהצהירה על כוונותיה המדיניות ופרשה בזמן שהתקדם המשא ומתן והפך לרציני. גם בממשלת שרון השנייה בה הובאו להצבעה פרטי תוכנית ההתנתקות, נפגש אלי ישי עם שרון במטרה לדון על הצטרפות המפלגה לקואליציה, כשלדבריו אין לשס בעיה להיכנס לממשלה משום שתוכנית ההתנתקות כבר אושרה, דבר שלבסוף לא יצא לפועל. מאז נוסדה שס ב1984 לקחה המפלגה חלק בכל הממשלות, למעט פעמיים בהם חברים אחרים מנעו את כניסתה. הפעם הראשונה הייתה בממשלת שרון השנייה בה מפלגת 'שינוי' מנעה את כניסת המפלגות החרדיות לקואליציה, והפעם השנייה הייתה בממשלת נתניהו האחרונה בה 'יש עתיד' מנעה את כניסת המפלגות החרדיות לקואליציה. גם במערכת הבחירות הנוכחית נראה ששס תעשה כל שביכולתה להיות חלק מהממשלה שתקום יום לאחר הבחירות, לא משנה מה תהיה השתייכותה הפוליטית.

בבחירות הנוכחיות מתמודדת לראשונה מפלגה חרדית ספרדית נוספת, מפלגת 'יחד' בראשות אלי ישי. המפלגה כאמור מציבה עצמה במוצהר בצידה הימני של המפה הפוליטית ואינה לוקחת חלק במסורת העמימות הפוליטית של המפלגות החרדיות. אופי פעילותה המגזרית של המפלגה המתהווה אינו ידוע לפי שעה, אך סביר להניח שגם היא תדמה לאחיותיה מספרד ומאשכנז. הסקרנות בכל הנוגע למפלגה זו היא בהשפעותיה ארוכות הטווח על המפה הפוליטית של המצביעים החרדיים ועל משמעותו של שיתוף הפעולה בין מפלגה חרדית למפלגה דתית-לאומית, אבל אלה כבר נושאים לפעם אחרת.

פשוט ללמוד

אחד הסעיפים המשמעותיים ב'חוק השוויון בנטל', עוסק בשילובם המאסיבי של צעירים חרדים (מעל גיל 22) בשוק העבודה על ידי שחרורם מחובת השירות בצבא. הנחת המוצא העומדת מאחורי סעיף זה סבורה כי ברגע בו תופסק התלות של יציאה לעבודה בחובת שירות, ישתנה מספרם של החרדים העובדים לפרנסתם באופן דרסטי והם יצאו באלפיהם לחפש מקום עבודה. ב'וועדה לשוויון בנטל' אף התנהל ויכוח על מוכנות שוק העבודה לקליטת המוני חרדים, ובהתאם, על הגיל הנכון להעניק פטור משירות לצעירים חרדים. תחת כל מיקרופון הבטיחו חברי הוועדה על יציאתם של רבבות (כך ח"כ איילת שקד) ועשרות אלפי (כך ח"כ עופר שלח) חרדים לשוק העבודה שישנו את פני הכלכלה הישראלית (כך השר יעקב פרי). הגדיל לעשות שר הכלכלה נפתלי בנט שהחל בהיערכות למציאת אלפי מקומות עבודה מותאמים, תוך גיוס עובדים בעלי הכירות עם המגזר החרדי להגדלת מרכז השמה, משל הייתה זאת העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות התשעים.

נדמה שאין יותר משיח זה כדי לספר את סיפורה של הוועדה כולה. הנחת המוצא העומדת מאחורי הסעיף הנזכר היא תוצר של חוסר הבנה בסיסי לכוחם של תרבות והלכי-רוח חברתיים, שהייתה יכולה להימנע בדיאלוג פשוט עם אנשים מהצד השני של המתרס. הסיבה העיקרית להיעדרותם של אלפי חרדים משוק העבודה נובעת מתפיסה המקדשת את הלימוד ואת השהות בכותלי בית המדרש גם במחיר של צמצום כלכלי. הלך-הרוח הרווח בציבור החרדי הוא לראות בלמידה יעד נכסף ונעלה, וביציאה לעבודה כשלון או הכרח מגונה. לראות בחובת הגיוס את הסיבה המשמעותית להימצאותם של בחורים ואברכים בישיבות ובכוללים, זהו חוסר הבנה בסיסי. הרתיעה מחובת הגיוס פסקה זה מכבר (אם הייתה) מלשמש כמנוע להכנסתם של צעירים חרדים לתוך הישיבה. החינוך בבית והאווירה התובענית ברחוב עשו זאת טוב יותר. אמנם אי אפשר להתכחש לעובדה שישנם לא מעטים שאינם מוצאים את עצמם בלימוד יום שלם, אולם גם אלה יעדיפו בחלקם לשבת בתזזיתיות על הספסל בין כותלי בית הכנסת והעיקר שייחשבו כאנשים לומדים. מספרם של אלה המעוניינים לעבוד לפרנסתם ואינם עובדים בכל צורה שהיא בגלל החשש מגיוס לצבא, עומד על מאות בודדים. גם אחרי חקיקת החוק ושחרורם של עשרות אלפי חרדים מחובת הגיוס, יישארו רובם בישיבות ובכוללים ומיעוטם ינצלו את ההזדמנות שנפתחה בפניהם.

חברי הוועדה אפילו לא טרחו לבדוק את ההלימה בין חובת השירות להשתלבות בשוק העבודה. הפרשנות למציאות הייתה מובנת מאליה. אבל מבט קטן אחורה היה מעמיד אותם על טעותם. בשנת 2012 פטרה הממשלה חרדים מעל גיל 28 מחובת השירות. מעל עשר אלף חרדים השתחררו מחובת השירות ויכלו לצאת לעבודה. עשרה אחוזים בלבד מתוכם השתלבו בשוק העבודה. רובם נשארו בתחומי הישיבה והכולל ללא שום הכרח. היחיד שעמד על עובדה זו בהקשר של הסעיף המדובר, היה ח"כ לשעבר יוחנן פלסנר בראיון לתכנית "מצד שני" בגלי צה"ל. אבל גם המראיינים לא עשו עניין מאנקדוטה זו ולא עמדו על הפער בין התקווה למציאות. כותבת אחרת שעמדה על עובדה זו בהקשר כלכלי יותר, הייתה מירב ארלוזורוב בטורה ב'דה מרקר' . ביטחונה בטענתה כי חשיבות לימוד התורה נפוץ יותר בקרב צעירים חרדים, הובילה אותה למסקנה כי אי-השתלבותם בשוק העבודה של המשתחררים המבוגרים היא תוצר של היעדר כישורים והשכלה מתאימה. אבל האמת נמצאת עמוק בשאלה. שנות הלימוד הרבות והתמיכה החברתית המאסיבית הופכות את הלימוד לערך שלא יעלם בהעלמתו של חסם ביורוקרטי כלשהוא. במצב עניינים שכזה ההיתכנות היחידה להשתלבות המונית של חרדים היא בשינוי תודעתי פנים-חרדי שיכול אך ורק לבוא מבפנים.

למה החרדים לא יתגייסו

חקיקתו הקרבה של חוק הגיוס ועצירת תקציבי הישיבות על ידי בג"צ, הוציאו שוב את החרדים (חלקם) להפגנות והעלו בפעם המי יודע כמה את נושא גיוס החרדים לדיון. הנושא הטעון נלעס היטיב מכל היבטיו וכותבים רבים כבר העירו את העובדה שהשיח הינו שיח חרשים. השורה התחתונה העולה מכל הדיונים \הטורים \הפרשנויות היא שהחילונים רואים בשירות הצבאי חובה אלמנטרית הנכללת בזכויותיו וחובותיו של כל אזרח בישראל, והחרדים מנגד רואים בשירות הצבאי מהלך שיביא לחילונם ולעקירת דתם, ובכלל, הם מחזיקים את היקום בלימוד התורה. מצג זה של הצגת הצבא כדמון שטני שתכליתו היא העברת החרדים על דתם, הולידה את הדיונים על בקו"ם נפרד ועל גדודים שמורים שיתנהלו בהתאם לאורחות חייו של הציבור החרדי, ובכך נעשה ניסיון להפגיש את הצדדים באמצע הדרך ולהתוות מסלול גיוס חרדי שלא יתנגש עם אורח החיים החרדי.

אבל האמת היא שדיון זה חוטא לאמת הפשוטה שהחרדים אינם יכולים לאפשר לעצמם גיוס המוני, וממש לא (רק) בגלל חשש מחילון ומהיטמעות באוכלוסיה הכללית. גיוס חרדי המוני משמעותו שינוי מנטלי ומהותי באורח החיים של החברה החרדית ובתמונת עולמה, ואולי אף העלמתה של החברה החרדית במתכונתה הנוכחית. מאבק על גיוס חרדים המוני, מבחינתה של החברה החרדית הוא מאבק של להיות או לחדול. ואסביר:

אחד המאפיינים המהותיים של החברה החרדית הוא היותה של התורה מרכז הווייתה. התורה ולימודה היא הדבר שסביבה סובבים כל מערכות החיים של החרדי הממוצע. היא המטרה והכל אמצעי להגשמתה. החינוך למרכזיותה של התורה יעבור דרך מוסדות החינוך בגילים הצעירים יותר, עד ההשתלבות במוסדות לימוד בהדרגה. בגילאי כיתה ט' במוסדות לימוד במתכונת רכה יחסית, ומגילאי כיתה יב' במוסדות לימוד במתכונת מלאה. שנים אלה הם קריטיות להנחלתו של האתוס החרדי בליבותיהם של הצעירים, עד שגם היוצאים לשוק העבודה בשנות העשרים המאוחרות לחייהם מעוצבים בדמות אותן שנים. המסלול החינוכי אותו יעבור כל צעיר חרדי, ידוע מראש, ודווקא היותו מובן מאליו, הוא הביטחון להמשכיותו. במציאות בה צעיר חרדי בשנות העשרה לחייו יעמוד על פרשת דרכים – אם להמשיך במוסדות לימוד או במסלול אחר, או אז מעמדה האבסולוטי של התורה יפגע אנושות. המצב הנוכחי ולפיו צעיר חרדי אינו מתמודד עם שום דילמה, ומסלולו הנוכחי נקבע מעצם השתייכותו החברתית, מבטיח כאמור את המשך קיומו של האתוס החרדי ואורחות חייו.

גיוס המוני של חרדים צעירים יפגע בדיוק בנקודות אלה. משמעותה של חובת שירות צבאי בגיל צעיר היא הימצאותו של צעיר חרדי בשנותיו המוקדמות במערכת צבאית ולא במוסדות לימוד, דבר שיפגע ביישום החינוך אותו קיבל להעמדת התורה במרכז חייו. זאת ועוד, הימצאותו של צעיר חרדי במערכת צבאית הדורשת קבלת החלטות כדבר שבשגרה והתחככות יום-יומית עם החיים, תנפץ את  התום ואת הצייתנות המניעים את מסלולו החינוכי הידוע מראש של צעיר חרדי ותסכן את המשך קיומה של החברה החרדית במתכונתה הנוכחית. ביום בו יידרש צעיר חרדי לשוב לספסלי בית המדרש ולמצוא עליהם את מקומו, ספק גדול אם אכן יעשה זאת.

נוכחותו של הצבא במגזר החרדי יתכן אך ורק בשוליים (ולא במובן השלילי). היותם של המתגייסים קבוצת שוליים תדגיש את דמותן השונה של קבוצות המרכז מחד, ותעמיד את מקומו של הצבא בשוליים מאידך. הימצאותם של מתגייסים בשולי המגזר החרדי תיטיב עמו בשל תדמית השוויון בנטל שתדבק לזה, ועיבוי השוליים גם יעזור לו לעמוד ביעדים הדלים שישית עליו חוק הגיוס החדש.

מאבק אפקטיבי של גיוס חרדים חייב להתמקד בהרחבת השוליים למקסימום תוך ויתור על רובו של הציבור החרדי, או לחילופין לזנוח את המאבק סביב גיוס החרדים כשלעצמו וליזום מהלך מחוכם לטווח ארוך שתכליתו הוא שינוי פניה של החברה החרדית והפיכתה לחברה רבגונית יותר הנותנת משקל ומשמעות לדברים נוספים שאינם נקראים בשם "תורה".

פרפורי דעת תורה

בימים האחרונים בוער בי דחף לא קטן לכתוב את המתחולל ברחובות החרדיים-ליטאים. לא רצון של הבעת עמדה כמו רצון של סיפור הדברים, שנדמה לי שהנם רבי משמעות. גם אם השפעתם לטווח ארוך שנויה במחלוקת (עם נטייה לצד המחייב), יש בהם משום סיפורה של המערכת כולה.

קרב איתנים מתנהל בימים אלה ברחובות השכונות והערים החרדיות. דמותו של המאבק היא על קולו של הבוחר החרדי-ליטאי, שלראשונה מאז הוקמה מפלגת הבית "דגל התורה" ב1988, קמה לה מתחרה משמעותית וקולנית – "בני תורה" שמה, המתמודדת בערים החרדיות המרכזיות (ירושלים, בני ברק, מודיעין עילית). אולם מהותו של המאבק הוא על מעמדו האבסולוטי של הרב שטיינמן, ומנגד על עוצמת קולו של הרב אוירבעך. ולא רק מאבקי שליטה יש כאן, אלא תחושתם של אחדים כי צביונה של היהדות החרדית מונח על כף המאזניים. ואסביר:

מאז מותו של הרב אלישיב עברה ההנהגה של הציבור החרדי לידיו של הרב שטיינמן. אולם בעוד אלישיב נתפס כממשיך דרכו של הרב שך המיתולוגי ומשמר דרכו התוקפנית והדוגמטית, נתפס שטיינמן בעיני המזהים עצמם כתלמידי הרב שך כבעל מדיניות רכה ופרגמטית, דבר שהביל ליצירת אופוזיציה שקטה להנהגתו של שטיינמן ולהתכנסות תחת הנהגתו של הרב אוירבעך הנוקשה יותר. הניצנים למשבר שיבוא חנטו כאשר העביר שטיינמן במהלך מתוחכם את מערכת העיתון המפלגתי "יתד נאמן" לשליטת אנשיו (ראה "הקרב על המורשת") , ופרחו בימים בהם הציבור החרדי הכריז מלחמה כנגד היוזמה לשוויון בנטל. המשבר נוצר כאשר נקט שטיינמן במדיניות של שיתוף פעולה מול הצבא כל עוד לא דובר על שלבים מעשיים. הצד שכנגד הכריז מלחמה ותחת כל עץ רענן זעק את נזקיה של המדיניות הקשובה ואת חריגתה מהדרך בה ניהל שך את מערכותיו.

בנקודת זמן זו, הגיע מועדן של הבחירות לרשויות המקומיות והמלחמה עלתה שלב. קבוצתו של אוירבעך הכריזה על ריצה עצמאית שמשמעותה הקמת מוסדות אלטרנטיביים לאלה הקיימים, והמאבק על זהותו של המנהיג הראוי יצאה לרחובות. הקבוצות הניצות המתמודדות על  כל קול, הציפו את סיפורה האמיתי של ההתמודדות והאשמות כפירה הדדיות נמרחו על לוחות המודעות. האחד מאשים את השני בפשרנות ובחריגה מהמסורת, והשני מאשים את הראשון באי ציות לגדולי הדור ובזלזול מעמדם של לומדי תורה. האחד מעלה על נס את מורשתו של הרב שך ואת היותו משמרה, והשני מעלה על נס את גדולתם של רבניו ודעתם השלילית –  בלשון המעטה – על הקבוצה שכנגד. ביטאון ביתו של שטיינמן "יתד נאמן" מפמפם את חובת הצייתנות לרבני הדור, ומציג כינוסי רבנים לרוב החוזרים על המנטרה הנזכרת. וביטאון ביתו של אוירבעך "הפלס" מפמפם את דעותיו של אוירבעך (המהווה משקל רבני נגדי) ואת היותו עושה דברו של הרב שך.

באופן אירוני יש בזה מעין העמדת ההנהגה הרבנית לפריימריז, אולם ההכרעה לא תעשה דרך שכנוע של הוכחת יעילות ומדד תועלת, אלא באמצעות שפת מונחים דתית המציגה חילול שם שמים ודעת תורה קונפורמיסטית. די להביט בכותרות העיתונים המפלגתיים ובאתרי האינטרנט החרדיים כדי להבין את הטון בו מתנהל הויכוח. "כל כוונתם ומזימתם לכפור במושג שגדולי הדור ינהיגו את הדור, כפי שהיה ויהיה בכל הדורות, ומכריזים אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאהליו ישראל, הישר בעיניו יעשה" כתב הרב קנייבסקי באחד ממכתביו. "כל המבזה תלמיד חכם אין לו חלק לעולם הבא ואין רפואה למכתו, וצריך להתרחק מהם" המשיך וכתב. "אין לנו לחוש מהשקרים שלהם, ופיהם שווא בטענות שונות ומשונות" כתב שטיינמן במכתבו. ומנגד "הטשטוש הגדול שכל מיני קבוצות זרות, קלי עולם למחצה לשליש ולרביע או בעלי השקפות של תורה עם דרך ארץ וכיו"ב, מצטרפים למחנה המתון ומצפצפים בפיהם: גדול הדור" אמר הרב דויטש בשיעורו בישיבת פוניבז'. ובכנס נשים למען מפלגת "בני תורה" צרחה הרבנית(!) אייזנטל "כל מה שאנחנו רוצים הוא שקולו של הרב שך ימשיך להדהד".

העוינות והפלגנות ברחוב החרדי הגיע לממדים מבהילים שלא נראו בו מעולם, איש רודף את אחיו ושכן רודף את שכנו. גם איומי פיטורים לא מעטים נמסרו תוך כדי דרישה לקונפורמיות וצייתנות. והשאלה המעניינת היא האם מחרתיים כל זה יגמר, ומה השפעתו של מאבק זה על מראהו העתידי של הרחוב החרדי. האם כאן נזרע הזרע שיביא לפילוגו הרשמי של הציבור החרדי-ליטאי וליצירת קבוצות שונות בעלי עולם תרבותי וערכי שונה. דבר אחד טוענים רבים: המיתוס סביב דעתו של רב כדבר מחייב ומנחה – "דעת תורה" – נסדק באופן בלתי הפיך לטוב ולמוטב. את הילדים שגדלו סביב 'פסטיבל דעת תורה' יהיה קשה לשכנע במעלתו וקדושתו של הדבר. וכנראה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה.

"דעת תורה"?

זמן רב חלף מאז הקשבתי בפעם האחרונה לתחנות הרדיו החרדיות, אבל הפילוגים והאינטריגות במרוץ הבחירות המוניציפאליות הביאו אותי להאזין לתחנת הרדיו החרדית "קול ברמה" בערב בו הסתיים מועד הגשת הרשימות. שני דברים שבלטו מבין השורות של כל השידור, תפסו את תשומת ליבי. האחד הוא סיום ימי התום ברחוב החרדי, בו האחד מבטל את רצונותיו האישיות והקטנות לצורך הקולקטיב. והשני הוא הפיכת הדבר המכונה "דעת תורה" או "באישור הרבנים" לסרט עטיפה לכל דבר שזז. מעין מכון התקנים החרדי. אם תרצה גם תקבל מ"הרבנים" אישור לעובדה שהנך קירח.

ולחדשות בהרחבה:

נדמה שעל אף שמעולם לא הוצג הדבר כך, בכל זאת מערכות ציבוריות שהיו בציבור החרדי לרוב היו תחת הרושם של "הציבור דואג לצרכיו הייחודיים" וכדו'. מערכות בחירות התהדרו בכותרות של "שימור פח השמן הטהור" והפגנות כוח הונעו מכוח שמירת הצביון. בהבעות הדעה הפומביות לא הוזכרו צרכיו של האזרח הקטן או אופייה הייחודי של תת-קבוצה מסוימת. כך נשמרה במשך שנים ההגמוניה בידי שתי מפלגות גג שאיגדו תחתיהן את שני הפלגים בציבור החרדי האשכנזי. לא הייתה לגיטימציה למפלגה או תנועה נוספת, שהרי מי ישרוף את קולו על בית הספר לילדה כשגורלו של הציבור כולו מונח על כף המאזניים. אין מקום לזוטות מעין אלה.

נראה שלא עוד. מספר תהליכים דרמטיים הביאו לכך שתתי-קבוצות ואסופות אנשים התאגדו להם תחת קורת גג ייחודית והכריזו על ריצה עצמאית. אולי תודעת הנרדפות פגה והגיע הזמן לעשות לבית, אולם יותר מכל היה זה מותו של הרב אלישיב שאיחד בחייו תחת מרותו – על כל פנים פומבית – את מרביתו של הציבור החרדי. יורשו הדומיננטי של הרב אלישיב להנהגה נתפס כבעל מדיניות פרגמאטית וקשובה יותר, דבר שבקרב קבוצות מסוימות הינו דבר בלתי נסלח, וכך הוכרזה מלחמה בשם אלוהים על צביונו של הציבור החרדי (ראה בהרחבה "הקרב על המורשת"). הקבוצה המורדת שטענה לאפלייה ולהתעלמות מצרכיה על ידי נציגי הציבור החרדי, החליטה להקים מוסדות אלטרנטיביים וממילא גם לרוץ לבחירות ברשימה עצמאית. התפלגותה של הקבוצה ששם אלוהים מרוח של שפתותיה נתפס כמעשה לגיטימי וכמעט מתבקש, אולם בכך נסדקה הלכידות של המגזר החרדי כגוף מאוחד העומד על שלו, ונפתח הפתח להתפצלויות מכל סוג שהוא. קבוצה אחת מצהירה על אופייה השונה הצורך מוסדות ייחודיים (מפלגת "טוב" כדוגמה), וקבוצה אחרת זועקת על התעלמות מקיומה. לפעמים האיום בריצה עצמאית מביא לכיפופה של תנועות האם ("דגל התורה" או "אגודת ישראל') ולכיבוד דרישות המאיימים, ולפעמים האיום ממומש בפועל ומביא לאנדרלמוסיה ולקטטות. הצד השווה שבהם הוא ההיבדלות מהכלל ויצירת אלטרנטיבה מוסדית.

הנקודה השנייה – שאפשר לראותה כהמשך לקודמתה – היא מסחור הרבנים ואיבוד מעמדם הערכי. יתכן שהדבר הוא תוצר של סיאוב חצרות הרבנים והפיכתם מאנשי דעה והלכה, לאנשי פוליטיקה ופלגנות, ויתכן שהדבר הוא תוצר של הביקוש הגבוה לרבנים כתוצאה מריבוי הקבוצות, שעל אף עצמאותן, כל זמן שהינן במסגרת החברה החרדית, הטייטל של "מאושר" הוא הכרחי. כך או כך, מתהדרת כל קבוצה באישור רבנים מכובד, לפעמים אף לדברים שאין הדעת סובלת. הריטואל שחזר על עצמו במהלך השידור, היה שאלתו של המראיין לדובר הקבוצה התורנית (תרתי משמע) על קיומו של רב העומד מאחורי המהלך, ותשובה על קיומו סיפקה את סקרנותו לפעמים גם בלא לדעת את זהותו (שהוסתרה – איך לא – מחשש לאיומים). קבוצה אחר קבוצה עלתה לשידור, מצעה של זאת מנוגד למצעה של רעותה, אבל גדול כוחם של הרבנים לקיים את הניגודים כאחת. רבם האנונימי של צעירי הליכוד החרדיים היסה בעצם קיומו את נאומו הנלהב של דובר תנועת "בני תורה" על חשיבות הצייתנות העיוורת.

ואולי זה שלב אחד בדרך לשפיות. אשרי העם שככה לו.

תעתוע אוטרקי 2

 חלק שני בניסיון למפות את דמותו של משק הבית החרדי. הפוסט ממשיך מהמקום בו סיים החלק הראשון ללא הקדמות ותיאורי רקע. הפוסט ארוך מעט, אבל עדיף לטעמי מחלוקתו לשניים.

*

על פי הערכת משרד התמ"ת ודו"ח שפורסם ע"י 'המועצה הלאומית לכלכלה' במשרד ראש הממשלה גודלה של הקבוצה הליטאית היא כ29% מסך כל המגזר החרדי. בקבוצה זו הפער בין הגבר לאישה הוא הגדול ביותר והראוי ורצוי לאישה כמעט ואסור לגבר. המקובל בחברה הליטאית הוא שהגברים (להלן האברכים) נשארים ללמוד בבית המדרש שנים רבות אחרי החתונה ואחרי הקמת משפחה מרובת ילדים. הגברים אינם רוכשים השכלה מקצועית ובעצם כל השכלה שאיננה תורנית. במסגרות הלימוד בהם לומדים האברכים (המכונים כוללים) מקבלים האברכים מלגות לימוד חודשיות שערכן משתנה בהתאם לכולל וגודלו. המלגה מורכבת מסכום מסוים שנותנת המדינה פר-ראש (וגודלה עמד עד עתה על 800 – 700 ש"ח) וגדלה בעזרת כספים הנתרמים על ידי אנשים שרואים בהחזקת האברכים ערך עליון. אחר התוספת עומדת המלגה על 1500 ש"ח בכוללים הגדולים ויכולה להגיע עד 3000 ש"ח בכוללים הקטנים והאקסקלוסיביים. מספרם של הגברים הליטאים שאינם ממשיכים ללמוד בכוללים אחרי החתונה אינו ידוע, ומוערך בעשרות אחוזים בודדים. אולם גם בקרב הנותרים בבית המדרש, מקובל בשלב מסוים למצוא עבודה "תורנית" ולעזוב את ספסלי הכולל. המעבר מתרחש לרוב בגילאי 45 ומעלה, והתפקידים הנפוצים הם ממסירת שיעורים בישיבות הקטנות (גילאי תיכון) והגדולות (גילאי צבא והלאה), ועד עריכה והגהה בספרות תורנית וכדו'. כל עוד התפקיד נתפס כבעל אוריינטציה תורנית הוא לגיטימי ואינו נתפס כנטישת בית המדרש. פילוח גילאי אברכי הכוללים שנעשה במחקר שפרסמה לשכת ראש הממשלה והתפרסם ב'קו עיתונות דתית' הראה כי מרביתם הם בגילאי 35 – 20 ומיעוטם הם מעבר לכך. (נתון זה גם נגזר בוודאי מהעובדה שבשנים עברו הייתה העבודה נפוצה יותר גם בין גברים ליטאים, אולם להערכתי גם לנוהג הנזכר יש חלק ביצירת עובדה זו). ההכנסה מעבודות "תורניות" אלה יכולה בנקל להגיע לרמה המוערכת על ידי המדדים השונים כהכנסתו הממוצעת של גבר חרדי (- העומדת על 6000 ש"ח).

אפיון עבודתם של אותם עשרות אחוזים בודדים שאינם ממשיכים בכוללים אחר נישואיהם, נתקל בקושי עובדתי, משום שהנושא מעולם לא נבדק תוך התייחסות לגילאי הגברים הנבדקים ועברם התעסוקתי. גילם של הגברים החרדים הרוכשים הכשרה מקצועית שנבדק, לא התייחס לקבוצה עליה הם נמנים. אולם ניתן להסתמך על המחקר שפרסם משרד התמ"ת (עמוד 19) המצביע כי מתוך סך כל הגברים החרדים העובדים לפרנסתם שנבדקו, מספרם של הגברים הליטאים שרכשו מקצוע או השכלה גבוהה מגיע ל25.1%, שניים רק לגברים החרדים הספרדים (ראה להלן), בתוספת העובדה כי הגיל הממוצע בו רוכש גבר חרדי הכשרה מקצועית הוא 37. (ראה שם בעמוד 20). לדברי המחקר הנ"ל, רכישת מקצוע אינה מעלה באופן משמעותי את הכנסתו של גבר חרדי, ומשכורתו עומדת על מאות שקלים בודדים מעל לממוצע. כך שאין משמעות דרמטית לאופייה של העבודה.

כאמור תעסוקתה של האישה החרדית הליטאית מנוגדת באופן קוטבי לזו של הגבר החרדי הליטאי. אופייה של עבודת האישה הליטאית נגזרת מכך שהגבר המשיך ללמוד בכולל והוטלה עליה פרנסת הבית. בהתאם לכך רוכשות הנשים הליטאיות הכשרה מקצועית העומדת להם לעזר ביום שאחר הנישואין. הכשרתן המקצועית של הבנות הליטאיות נעשית בתוך מסגרות הלימוד הבית-ספריות (סמינר להלן), כאשר הלימודים לא מסתיימים בכיתה י"ב, ונמשכים שנתיים נוספות המוקדשות ללימודי המקצוע, ובסיומן מקבלים הבנות תעודה המעידה על הכשרתן. המקצועות הנלמדים נשלטים על ידי מנהלי הסמינרים ובשל כך מספרן מועט ביותר. עד לא מכבר למדו רוב הבנות לימודי הוראה וסיימו את לימודיהן בחיפושים אחר משרת הוראה פנויה. מספר מחקרים שעסקו באפיונם של העבודות בקרב נשים חרדיות (ראה מחקריו הנזכרים של משרד התמ"ת), מעלים כי מספרם של הנשים החרדיות העוסקות בחינוך הוא מעל למחצית סך כל הנשים החרדיות העובדות. משכורתם של מורים במדינת ישראל תלויה במספר משתנים, שאחד מהם הוא צבירת שנות ניסיון. לדברי האתר הזה ניסיון של 5-10 שנים יכול להגדיל את המשכורת החודשית באלפי שקלים. מורה מחנכת בסמינר בעלת וותק של 10 שנים יכולה להשתכר 7000 ש"ח בחודש. אולם גם משרת הוראה ללא שנות וותק בצידה מכניסה כ4500 ש"ח בחודש. משתנה נוסף המשפיע על גובה המשכורת הוא הימצאותו של תואר אקדמי בידי המורה. משרד החינוך הכיר בתואר אקוויוולנטי כתואר המקנה למורים שכר התואם לשכרו של בעל תעודה אקדמאית. הדרך הקלה להשגת התואר האקוויוולנטי שאינה עוברת דרך לימודים באוניברסיטה או במכללה, הביאה לכך שבשנים האחרונות רכשו אלפי מורות את התואר הנכסף, ובכך הגדילו את משכורתן במאות שקלים ואפילו ביותר מכך. (ראה נתון מוזר שם בעמוד 43).

השנים ומחזור הילודה הגדל הציפו את השוק בבנות שחיפשו מקום עבודה אחרי סיום הלימודים, אבל משרות ההוראה היו תפוסות. המציאות המשתנה הכריחה את מנהלי הסמינרים לפתוח מגמות לימוד חדשות, וכך הצטרפו אל לימודי ההוראה הוותיקים לימודי הנדסת תוכנה, גרפיקה, חשבונאות ועוד. [המקצועות החדשים דורשים מהבנות שמונה שעות עבודה יומיות, דרישה שאינה מתאימה לאישה שעבודות הבית וגידול הילדים מוטלות עליה, כך שישנן לא מעט בנות המעדיפות את התפקידים המסורתיים]. המקצועות החדשים הינם בעלי יכולת התקדמות גבוהה ובהתאמה השתכרות גבוהה, ועל פי רוב הם נחלתן של נשים צעירות יחסית שמספר ילדיהן אינו גבוה במיוחד. ההכנסה החודשית ממקצועות אלה במגזר החרדי נמוכה ממקבילותיהן בציבור הכללי (מסיבות שונות שאין כאן מקומן), ואף על פי כן משכורתן גבוהה מזו של מורה ממוצעת ללא שנות ניסיון רבות. המחקר של משרד התמ"ת העלה כי משכורתן הממוצעת של נשים חרדיות העובדות שמונה שעות ביממה עומד על כ5300 ש"ח.

בהתאם לנתונים הנ"ל, קשה לקבוע את גובהה של ההכנסה החודשית הממוצעת למשק בית בקבוצה הליטאית המשתנית בהתאם לתעסוקתם של בני הזוג, אבל נדמה שיש בכוחה כדי לכלכלם מידי מחייתם. [ואעיר שגם בהערכה גסה הכנסתם נמוכה מזאת של משק בית ממוצע בציבור הכללי], ושוב נציין את העובדה כי מספר הנפשות במשק בית חרדי גדול באופן משמעותי ממקבילו בציבור הכללי.

ואם בהכנסותיו החודשיות של הציבור הליטאי עסקינן, יש להזכיר את 'מס הכנסה שלילי' שלהערכתי נפוץ יותר בקרב הקבוצה הליטאית, משום שהכנסתו של הגבר אינה נחשבת משום היותה מלגת לימודים, וגובה ההכנסה של האישה בלבד מחשיבתם לזכאים לקבלת המלגה המגיעה ברף המקסימאלי  לכ400 ש"ח לחודש.

נתון נוסף שישנו בעיקר אצל הקבוצה הליטאית והשלכתו על מאזן ההכנסות הוא עצום הוא המחיר אותו משלמים הורים לבת על נישואיה עם בחור ישיבה. מסיבות אבולוציוניות כלשהן התפתחה בקבוצה הליטאית נורמה ולפיה זוג צעיר נכנס לגור אחר נישואיו בדירתו שלו, כאשר הסכום אותו משלם הזוג אינו מגיע לעשירית מערכה של הדירה. את הדירה קונים הורי בני הזוג, כשהורי הכלה "הזוכים" להשיא את בתם לבן תורה משלמים את רוב מחירה של הדירה. מחירה של דירה סטנדרטית באזורי דיור חרדיים מגיעה לכמיליון שקלים, וכך נדרשים הורים המעוניינים להשיא את בתם להשיג מעל לחצי מיליון שקלים, לא כולל הוצאות החתונה וביגוד בתם שכמובן משתלם מכיסם. עובדה זו אמנם חוסכת מהזוג הצעיר תשלומי שכירות לאורך שנים ומשכנתא גבוהה, אולם מכניסה את הוריהם לסחרור כלכלי שלעיתים מסתיים בצבירת חובות עתק ולעיתים מחסל את חסכונות ההורים שנחסכו מיום נישואיהם. [תופעה דומה בה זוג צעיר נכנס לגור בדירה משלו אחר החתונה קיימת גם בקבוצה החסידית, אולם הודות לקהילתיות הקיימת בקבוצה החסידית ולעסקונה הדואגת לרווחת האברכים, מקובל בקבוצה החסידית להתאגד בקבוצה ולהרחיק לערים המרוחקות מהמרכז ולגור שם בקבוצה תוך בניית קהילה מקומית. מחיר הדירות בערים אלו זול באופן משמעותי מאד ממחירן של הדירות בערי המרכז בהם מתגוררים הזוגות הליטאיים, ובמקביל חלקם של ההורים אינו עולה על חלקם של בניהם המתמודדים עם משכנתא שאינה גבוהה במיוחד].

על פי הערכת בנק ישראל גודלה של הקבוצה הספרדית היא כ21% מסך כל המגזר החרדי. הקבוצה הספרדית במגזר החרדי מחולקת בגסות לשתי תתי קבוצות. האחת היא זו שהושפעה מהשכנה הליטאית ואימצה את תרבותה, והשנייה היא הקבוצה (המורכבת מלא מעט בעלי תשובה) שיצרה לה אורח חיים משלה. הקבוצה 'המשתכנזת' שבקבוצה הספרדית, לומדת במוסדות הלימוד הליטאיים וכל אורחותיהם – אורחותיה. הגברים ממשיכים אחר נישואיהם בכוללים והנשים מפרנסות את המשפחה בדומה לדפוס הנזכר לעיל. הקבוצה השנייה מכילה לא מעט קווי דמיון משותפים עם אורח החיים הליטאי, אולם העבודה בקרב גברים וסגנון העבודה בקרב הנשים הינם בעלי צבע שונה. רכישת הכשרה מקצועית הוא דבר יותר נפוץ מאשר בשאר הקבוצות ושוב על פי מחקרו של  משרד התמ"ת מספרם של הגברים החרדים הספרדים שרכשו מקצוע או השכלה גבוהה מגיע לכ30% מסך כל הגברים החרדים שרכשו מקצוע או השכלה גבוהה, ומספרם הוא הגבוה ביותר מבין כל הקבוצות החרדיות. גם גברים חרדים ספרדים העובדים לפרנסתם בעבודות מזדמנות ובעבודות כפיים ללא הכשרה מקצועית אינו מחזה נדיר, ויש מהם שמשלבים את הלימודים בבוקר בכולל עם העבודה אחר הצהרים. משכורתם של הראשונים תואמת לשכרם הממוצע של הגברים החרדים רוכשי המקצועות שהוערך למעלה במעט מעל הממוצע הכלל חרדי, ומשכורתם של האחרונים תוצמד להערכת המדדים המעריכים את שכרו הממוצע של גבר חרדי ב6000 ש"ח, על אף הקושי בהערכת הכנסתו של המשתכר ממתן שירותים.

 גם בקרב הנשים החרדיות הספרדיות תמצא החלוקה הנזכרת, כאשר קבוצת הנשים המנהלת את אורחות חייה בדומה לאחיותיה האשכנזיות אף תשתכר בסגנון דומה, וקבוצת הנשים השנייה אופי תעסוקתה אינו אחיד והוא בעיקר תלוי בסביבה בה מתגוררת המשפחה. אם בסביבה חרדית בעלת אורח חיים ליטאי, לרוב גם מוסדות הלימוד יהיו בסגנון דומה ומסלולה של הבת ידוע מראש, ואם באזורים אחרים שאינם אזורי חרדים מובהקים, המסלול אינו אחיד ולפעמים יעבור דרך הסמינר ולפעמים יעבור בדרכה של בחורה סטנדרטית מהציבור הכללי.

בהתאם לנתונים הנ"ל, גובהה של ההכנסה החודשית למשק בית בקבוצה הספרדית אינו שונה באופן מהותי מהקבוצות המקבילות, והאמור לגביהם יאמר לגבה [למעט תשלומי השכירות החודשיים או לחילופין המשכנתות הגבוהות אתם מתמודדים בני הזוג הספרדיים שאולי משנים את התמונה בקרב קבוצה זו].

פרט נוסף שצריך להילקח בחשבון הוא מקומם של קצבאות הילדים בהכנסה החודשית במשק בית חרדי. גם היום שחגיגות הילד החמישי הסתיימו, משפחה ממוצעת שמספר ילדיה עומד על שמונה ילדים מקבלת על פי המוסד לביטוח לאומי 1600 שקלים בחודש, ובעד ילדים שנולדו עד 31 במאי 2003 יכול הסכום החודשי להגיע ל2300 שקלים, כשעל כל ילד נוסף שנולד לפני התאריך הנקוב גדל התקציב ב389 שקלים נוספים. סכום שאי אפשר לזלזל בו למשפחות בעלות הכנסה מצומצת יחסית. (בדו"ח שפורסם ע"י לשכת רה"מ (עמוד 44) נטען כי ניכרת עלייה בשיעור השתתפות בכוח העבודה בהתאם לקיצוצים בקצבאות הילדים מאז 2003).

שמועות עקשניות מספרות על תעשייה שחורה רבת ממדים המתגלגלת בין סמטאותיה של השכונה החרדית. יש יותר מגרעין של אמת בשמועות אלה, אולם ממדיה של התופעה קשים להערכה, ובכל זאת ננסה. לתופעה כמה פנים, חלקם מוכרים יותר וחלקם מוכרים פחות, והמכנה המשותף ביניהם הוא היותם הכנסות לא מדווחות שקשה לאמוד את גודלם ואת השפעתם על ההכנסה החודשית של משפחה ממוצעת. אחד מפניה של התופעה שפורסם בתחקירים בעיתונות הכללית (ראה כאן תחקיר של ידיעות אחרונות) ובערוצי הטלוויזיה (ראה כאן  תחקיר של ערוץ 10) מגלה על אברכים המקבלים מהמדינה מלגת לימודים, אולם עובדים לפרנסתם באותן שעות שבהם הם אמורים ללמוד, ובכך מכפילים את הכנסתם החודשית (ומשבשים את המדדים המעריכים את הכנסתם על סמך אברכיותם…). על היקפה של ההונאה לא ניסו התחקירים לענות, ומקומץ הנחקרים קשה להסיק. אבל להערכתי את המציאות לא מדובר בהיקף גדול ומשמעותי, משום שלרוב מדובר באנשים השומרים על חזות של אברך כולל כלפי חוץ, דבר הדורש מהם להוליך שולל גם את חבריהם ולפעמים גם את נשותיהם – מעשה שהוא פחות נעים ויותר קשה. מה גם שגודל המלגה המתקבלת מהכולל מסתכם בתקציב הניתן ע"י המדינה בלבד המגיע עד 800 ש"ח, ללא התוספת הניתנת ע"י הכולל המפוקח בשטח ע"י ראש הכולל המודע על העדרם של אותם אברכים.

שמועות נוספות מספרות על סגנון אחר של התופעה בה מדווחים בעלי עסקים עצמאיים על רמת הכנסה נמוכה מהמציאות ובכך פוטרים את עצמם מתשלומי מס גבוהים בהתאם להכנסותיהם. ניסיון יחיד שנעשה על ידי דניאל גוטליב (כאן בעמוד 19) לבדוק את מהימנותה של שמועה זו, העלה שאין בה ממש. בזמן שיש לקחת בחשבון גם את העובדה כי מספר בעלי העסקים העצמאיים בציבור החרדי אינו גבוה במיוחד. ראה בדו"ח של משרד התמ"ת עמוד 25.

אבל הפנים האמיתיות של התופעה הם בקיומם של מכירת מוצרים בבתים פרטיים (החל בטיטולים וביצים וכלה בפרחים לשבת ובמשחקי ילדים), בתופעה ההולכת וגדלה בה דיירי בניינים בונים בקומת הקרקע דירות חדר לזוגות צעירים, או לחילופין בבניינים החדשים המגיעים עם חניונים, מוסבות החניות לדירות חדר ומושכרות באלפי שקלים, ועוד אפשרויות השתכרות רבות המאפשרות התארגנות והחזקת ציוד בבית. חלקם הם בעלי פוטנציאל הכנסה נאה וקיומן מתאים לכל ימות השנה, וחלקם הם מכירות והזדמנויות עונתיות והכנסותיהם אינם גבוהות במיוחד. היקפו של שוק זה משתרע להערכתי על עשרות אחוזים ממשקי הבית החרדיים, וגם אם אינו יכול לשמש אפיק הכנסה יחיד, כהכנסה חד פעמית לסגירת גירעונות מקריים אין טוב ממנו.

ועוד הערה לפני סיום: כל האמור לעיל הוא על הכלל המשתקף בדיווחים רשמיים ושיעורו הוא מרביתו של הציבור החרדי. אבל ישנם לא מעט משפחות – הנמנות לרוב עם הקבוצה הליטאית – שהגבר לומד בכולל ומשתכר בעזרת מלגת הלימודים הניתנת בו, והאישה שמוטל עליה עולו של הבית ברוך הילדים עובדת במשרה חלקית בלבד ומשתכרת בסכום מזערי שאין בו כדי לפרנס אפילו זוג עם שלושה ילדים. סך כל הכנסתם של בני הזוג מגיע במקרה הממש טוב ל6000 ש"ח, בתוספת הבטחת הכנסה (הניתנת למשפחות במצב כלכלי קשה) המוסיפה להכנסתם כ1000 שקלים בחודש, ומסכום זה אמורה להתקיים משפחה בעלת שמונה נפשות ויותר. משפחות אלו חיות בעוני מחפיר וכמעט שלא ימצא על שולחנם ממרח שוקולד, חמאה וגבינה בו זמנית, ובוודאי לא מעדנים הנקנים פעם בחודש. כל הוצאה מחושבת וטיולי המשפחה יהיו לפארקים חינמיים שעלותם היא הנסיעה באוטובוס. אבות המשפחה מתהלכים עם סיפורי מופתים על הכנסה לא צפויה שהגיעה בזמן המדויק, וישנם סיפורים על גברים המתדפקים על דלתות נדיבים בחו"ל. דוגמא לחיים שכאלה אפשר למצוא כאן.

התמונה העולה מכל האמור מאירה במעט את האפלה השוררת סביב הכנסתו ויכולת קיומו של משק בית חרדי. ההוצאה החודשית למשק בית חרדי אינה מורכבת מסעיפי תרבות, בידור, תחבורה ותקשורת (שלדברי הלמ"ס אחוז ההוצאה בממוצע הארצי לסעיפים אלו הוא מעל 20 אחוזים), ולרוב גם אין בבעלותם רכב. רמת החיים הינה מחושבת וצנועה, שלא לומר ספרטנית (ראה דוגמא כאן שאפשר ללמוד ממנה דבר-מה), ובתשלומי החשבונות השוטפים (ארנונה, מוסדות לימוד וכדו'), באים לעזרתם הסעיפים הלוקחים בחשבון את רמת ההכנסה ומספר הילדים. מרכיבי ההוצאה החודשית מסתכמים במזון (מכולת, קפואים וירקות), תחבורה ציבורית, חינוך וחשבונות שוטפים (חשמל, גז, טלפון וכו'). ועלותם החודשית למשפחה חרדית בעלת שמונה נפשות מוערכת ב9000 שקלים, כאשר הוצאות חד פעמיות כביגוד, מוצרי חשמל וכדו' יכוסו מהכנסות חד פעמיות (ראה לעיל בהכנסה שחורה) ומאוברדראפט נסבל בחשבון הבנק. בהתאם לנתונים המפורטים למעלה, קיומה החודשי של משפחה חרדית ממוצעת הוא דבר התואם את גובה הכנסותיה. וההערכות (של דוחו"ת מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת) הקוצבות את ההכנסה החודשית למשק בית חרדי ב6000 ש"ח אינם משקפים את המציאות.

הערה: חשבון פשוט של סך כל הקבוצות שנמנו בזה לא ישלים את מאת האחוזים, וזאת עקב קבוצות נוספות הלוקחות חלק בעוגת הפילוח, כחרד"לים (שהם ציונים דתיים בעלי תפיסות חרדיות) וקבוצות של חרדים שאינם מזהים את עצמם עם קבוצה זו או אחרת.

תעתוע אוטרקי 1

כשהתחלתי לעסוק במשק הבית החרדי, הייתי משוכנע שהנושא לא יהיה מורכב במיוחד. שוטטתי באתרי המוסדות הרלוונטיים וקראתי את דוחו"תיהם. אספתי את התחקירים שהתפרסמו בעיתונות המגזרית ובכללית, ונדמה היה לי שריבוי המחקרים שנעשו בנושא בתוספת הידע האישי שיש בידי ישלימו את חלקי הפאזל במהרה. אבל כשהתחלתי להשוות בין המחקרים ולהקביל את הנתונים לשטח בעזרת שיחות עם הורים למשפחות, החל הנושא להסתחרר מעט, והנתונים המוצקים הסתמנו בחלקם כמנותקים מהמציאות ובחלקם ככאלה שהוסקו בלא להכיר את המציאות על בוריה ובאי התייחסות מספקת לפרטים הקטנים שחשיבותם בתמונה הגדולה היא לאין ערוך.

אחת הבעיות המהותיות בהערכת מצבה של החברה החרדית, הוא הקושי בהגדרתו של "החרדי" שעל פי הרגליו תשורטט התמונה. סתירות משמעותיות בין סקרים ומדדים ניתנים ליישוב בהצצה חטופה להגדרת "החרדי" אליו נצמדו בעשיית המחקר. דוגמא קטנה לזה היא סקר שהתפרסם בשבועון החרדי 'משפחה' ופורסם כאן בynet  שהעלה כי בניגוד לכל הסקרים והמחקרים, רובם של הגברים בציבור החרדי עובדים. אלא שעורך הסקר מספר בראיון שנערך עמו כי הגדיר "חרדי" כל האוכל כשר למהדרין, פרמטר ששומט את הרצפה מתחת הנתונים, משום שישנם לא מעט דתיים שאינם מוגדרים כחרדים על פי שום קנה-מידה, אבל על אכילת מהדרין יקפידו בכל כוחם.

הנכתב להלן הוא תוצר של ניסיון לעמוד על טיבה של ה'כלכלה החרדית' בעזרת הכרת השטח, הצצה לחשבונותיהם החודשיים של מספר מכרים ולעיתים אף הערכות שלדעתי יש להם על מה להיסמך. גם מקומם של הדוחו"ת הרשמיים לא נפקד, על אף שרובם נכתבו לפני מספר שנים. ועל אף הכול נותרו לא מעט פינות אפלות שלתהייתי על פשרם, הצביעו חלק מהנשאלים כלפי מעלה, לאמור נשגב הדבר מהשגתנו.

*

כמו בכל דבר בחברה החרדית, גם הפרנסה וההכנסות הם דברים תלויי תרבות המשתנים מקבוצה לקבוצה. הקבוצה החסידית לא תדמה לקבוצה הליטאית, והקבוצה הליטאית לא תדמה לקבוצה הספרדית. אבל תחילה מספר נתונים כלליים שישמשו כמבוא וכרקע לפירוט שיבוא :

•  על פי נתוני בנק ישראל  אחוז המשפחות העניות בחברה החרדית עומד על כ60% שהם כמעט 20% מכלל העניים בישראל. (הנתון כשלעצמו מעניין, על אף הדיונים סביב מתודולוגיית החישוב והתעלמותו מתמיכות וכדו' הנפוצים בחברה החרדית. אפשר למצוא על זה כאן מעמוד 15).

•  על פי הודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2011 העיר בני ברק היא העיר בה ההוצאה החודשית לנפש היא מהנמוכות בארץ. (לדברי הלמ"ס ההוצאה החודשית לנפש בב"ב עומדת על 2600 ש"ח מתוך ממוצע ארצי של 4170 ש"ח. אולם על פי הבירורים שערכתי המספר הזה מוגזם מאד, וההוצאה החודשית פחותה באופן משמעותי).

•  על פי הודעת הלמ"ס לשנת 2011 העיר בני ברק היא העיר בה מספר הנפשות למשק בית היא מהגבוהים בארץ. (בשקלול הממוצע, מספר הנפשות עומד על 4.2 על אף שברור שמספר המשפחות בהם מספר הנפשות עומד על 8 לכל הפחות, הוא לא מעט).

• ממחקר שפרסם מינהל המחקר והכלכלה במשרד התמ"ת בשנת 2010 עולה כי שיעור התעסוקה בחברה החרדית (גברים ונשים) עומד על 43.2% כאשר שיעור המשתתפים בכוח העבודה (כלומר סך המעוניינים לעבוד) מגיע ל48.5% בהשוואה ל79% באוכלוסיה הכללית. [על פי  דו"ח טרכטנברג שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים ב2011 עמד על 44% בהשוואה ל85% בציבור הכללי, ושיעור התעסוקה בקרב נשים חרדיות עמד על 56% בהשוואה ל76% בציבור הכללי].

•  הוצאה חודשית משמעותית כמעט בכל משק בית חרדי היא עלות חינוך הילדים. מוסדות הלימוד בהם לומדים הילדים החרדים המוגדרים ברובם 'מוסדות פטור' מתוקצבים על ידי המדינה באופן חלקי בלבד (בשונה מבתי הספר לבנות המתוקצבים באופן מלא), והשלמת התקציב מגולגלת על ידי הנהלת המוסדות להורי התלמידים. עלותו החודשית של תלמיד אחד יכולה להגיע ל500 ש"ח, ובמשפחה בה יש יותר מילד אחד במוסדות הרלבנטיים, ההוצאה החודשית גדלה בהתאם.

הנתונים הנזכרים מספרים את הידוע מכבר, ולפיו האוכלוסייה החרדית היא יחסית ענייה ומספר הילדים בה גדול, כשאחד הגורמים לעוני הוא ההשתתפות המועטה בכוח העבודה (גם בקרב נשים), ומאידך הרגלי הצריכה החרדיים הם נמוכים עד נמוכים מאד וההוצאה החודשית אינה גבוהה במיוחד. (ראה להלן).

ועכשיו לקרביים (ליתר בהירות חלקתי את הפירוט לשלושת הקבוצות הנזכרות) :

על פי הערכת משרד התמ"ת ודו"ח שפורסם על ידי 'המועצה הלאומית לכלכלה' במשרד ראש הממשלה גודלה של הקבוצה החסידית היא כ33% מסך כל המגזר החרדי (דו"ח שפרסם מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת מחלק את הקבוצות החרדיות באותם אחוזים, אבל מחליף את הקבוצה הליטאית בחסידית). גם בקבוצה זו כמו בשאר הקבוצות הרגלי העבודה וגודל ההכנסה משתנים בין גברים לנשים. אולם בעוד שאצל הליטאים מקובל שהגברים ממשיכים ללמוד בבית המדרש עד גיל מבוגר יחסית (ראה להלן), בקרב החסידים מקובל מאד שאחר החתונה יצא הגבר לעבוד ולפרנס את משפחתו – כשהנישואין על פי רוב הם בשנות העשרים המוקדמות. לרוב היציאה לעבודה אינה כרוכה בלימודי מקצוע או רכישת השכלה מתאימה. המציאות הפנים חרדית מספקת לא מעט מקומות עבודה והחתן הצעיר ימצא את מקומו באחד מהן – אם זה בלימוד תלמידים בתלמוד תורה או בהשגחת כשרות בעסק חדש, ואם זה בעבודה משרדית פקידותית. גם יוזמה עצמאית ופתיחת עסק קטן אינה מחזה נדיר. סימוכין לדברים אפשר למצוא במחקר שפרסם מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת (עמוד 19) המעלה כי מקרב הגברים החרדים בעלי ההכשרה המקצועית, אחוז המזהים עצמם כחסידים הוא הנמוך ביותר. אמנם קשה לתאר את קבוצת הגברים החסידים כמקשה אחת בעלת דפוס עבודה אחיד, ובוודאי יש מהם שנשארים בבית המדרש גם שנים רבות אחר נישואיהם ויש מהם הרוכשים מקצוע מכובד ואחרים שמזלם שפר עליהם, אולם ככל הנראה מרביתה של הקבוצה הנ"ל משתכרת בדרך זו.  על פי רוב המדדים (דו"ח מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת, ראה בנק ישראל ספטמבר 2009) שכרם הממוצע החודשי של גברים חרדים נע באזור 6000 ש"ח (ולדברי משרד התמ"ת במחקר הנזכר הפער בין שכרם של הגברים בעלי ההכשרה המקצועית לאלה שאינם בעלי הכשרה מקצועית עומד על מאות שקלים בלבד).

גם התעסוקה בקרב הנשים בקבוצה החסידית שונה מהנעשה בקבוצות האחרות. אם בקבוצות האחרות הנשים רוכשות השכלה מקצועית ומוטלת עליהם פרנסת הבית, לא כך הדבר בקבוצת הנשים החסידיות. הודות לכך שהגברים לא ממשיכים ללמוד ולוקחים על עצמם את עול הפרנסה, עקרות בית רווחה בקרב הנשים ולא נכחדה עם השנים. אמנם השינויים שפשו בחברה החרדית לא פסחו על הקבוצה החסידית וגם בתי הספר התיכוניים החסידיים (סמינרים לבנות בשפה החרדית) פתחו כיתות י"ג י"ד  להכשרה מקצועית (ראה להלן), אולם בשל גיל הנישואים המוקדם (18-20) המחזורים בכיתות אלו מדלדלים בכמחצית. לא נאמר שלמצוא אישה חסידית עובדת אינו דבר שבשגרה, אבל בשל הנזכר לרוב יהיו אלה עבודות זבנות ופקידות וכיו"ב. גם נתון זה לא נעלם מעיני הסוקרים, ובאותו מחקר של משרד התמ"ת (עמוד 38) עלה כי אחוז הנשים החסידיות שרכשו הכשרה מקצועית עומד על 4.7% בלבד מסך הנשים החרדיות בעלי הכשרה מקצועית. גובה ההכנסה החודשית הממוצעת לאישה חרדית שאינה בעלת הכשרה מקצועית עומד על כ3700 ש"ח על פי שני מחקרים שפרסם משרד התמ"ת, בהשוואה ל5700 בציבור הכללי. (בדו"ח שפרסם בנק ישראל ישנו ממוצע גבוה בהרבה, אולם הוא אינו מחשבן את הפער בין בעלות ההכשרה המקצועית לאלה שאינן).

בהתאם לנתונים הנ"ל, ממוצע הכנסה חודשית למשק בית במשפחה חסידית בה עובדים שני בני הזוג נע בין 9000 ש"ח ל10000 ש"ח, בהשוואה להכנסה חודשית ממוצעת למשק בית בציבור הכללי שלדברי משרד התמ"ת והלמ"ס עומד על כ12000 ש"ח. בתוספת העובדה שמספר הנפשות במשק בית חרדי גדול באופן משמעותי ממספר הנפשות במשק בית ממוצע בציבור הכללי.

ואם עוסקים בציבור החסידי בפרטות, יש לקחת בחשבון את העובדה שהציבור החסידי מתאפיין בקהילתיות ייחודית הדואגת למשפחות החסידים המתקשות לעמוד בנטל הכלכלי, בנוסף למכירות המאורגנות על ידי מוסדות הקהילה המציעות מוצרי יסוד במחירים זולים בעיקר בערבי חגים בהם ההוצאה החודשית גדלה פי כמה.

המאמר שהתארך חולק לשניים מטעמי נוחות, והמשכו יהיה מהנקודה בה הסתיים חלק זה.

מה שהיה הוא שיהיה

הבחירות הסתיימו זה מכבר, אבל הדיון הרב סביב הנשיאה השווה בנטל, מתעקש להישאר באיבו. הצעות מועלות לכאן ולשם, מתווים נכתבים ונמחקים, וכולן מהללים את השינוי ההולך וגדל בציבור החרדי, משל היה לעכבר מעבדה המפתח מוטציות חדשניות. האחד מציג את תנועת השינוי כראיה לרוח החדשה המנשבת בציבוריות החרדית אשר תסבול דרישת גיוס שווה, והשני דווקא רואה בזה ראיה להצלחתו של חוק טל ז"ל, שאילו נשב רק עוד מעט זמן בחיבוק ידיים, תהפוך בני ברק כולה לבסיס אחד גדול. גם נציגיהם החרוצים של המגזר החרדי מנפנפים בשינוי ההולך וגדל לאות אזהרה, בעזרת הטיעון שהנה יורדים להם החומות לאיטן, ודי במעשה כוחני אחד כדי להחזיר את המצב לקדמותו.

אז האם באמת הולך וקורה תהליך של שינוי פנימי ועמוק בקרב החברה החרדית עד לשינוי פניה לבלי הכר? נדמה שלא ממש. אמנם יש אמת באמירה כי משהו עובר על החברה החרדית, ותוצאותיו אכן נראים בעליית שיעורם של המתגייסים, משרתי השירות הלאומי ולומדי המקצועות, אבל אין בזה כדי להצביע על מגמה חדשה שתלך ותגבר, אלא יש ללמוד מכך על תהליך התייצבותה של החברה החרדית. כלומר הגיע הרגע בו חלקים מסוימים באוכלוסיה החרדית אשר צביונה המתבדל והספרטני משהו, החג כל העת סביב לימוד התורה והנחלת ערכיה שמעולם לא התאים לטבעם ואופיים, יעשו מעשה ויעזו ליישם את הדברים הקרובים ללבם.

במציאות הנתונה בה ריבוי האוכלוסין בציבור החרדי הגיע במהלך השנים לממדים עצומים, באופן טבעי הרצון לשמור על קונפורמיות ואחידות נעשה לבלתי אפשרי, ובעזרתו של הזמן הגיע הרגע שהתחושה של "הבן יוצא-הדופן חייב ליישר קו ולעשות את מה שכולם עושים", הוחלפה בתודעה שלא כולם מוכרחים להיות בעלי אופי וטעם אחד, ואלה הסבורים שלימוד מקצוע ייטיב אתם מרשים לעצמם לעמוד על שלהם. אולם רובו של הציבור החרדי – אלה שמבלים את חייהם בבתי המדרש ואלה שעובדים לפרנסתם – לא שינה את עורו והוא ממש לא במסלול המוביל לאימוץ תפיסות חדשות שישנו את זווית ראייתו. ומשמעות הדבר היא שגיוס המונים ימשיך להיות דבר שאינו בא בחשבון ובית המדרש עדיין יהיה המקום הקדוש ביותר. והדבר החשוב מכל הוא היוותרות המצב בו רוב העובדים לפרנסתם, עוסקים בתוך המגזר פנימה ואינם מוצאים את דרכם לתעשייה ולאקדמיה.

ולמילת הסבר נוספת: החברה החרדית על אף דימויה ההומוגני היא חברה מלאת קבוצות ותתי-קבוצות, כאשר כל קבוצה חולקת נורמות והווי משלה וכל היקש מקבוצה לחברתה נועד לכישלון. אם בקרב האוכלוסייה הליטאית-האשכנזית הנורמה היא לשבת וללמוד עד גיל מבוגר, בקרב האוכלוסייה החסידית היציאה לשוק העבודה אחרי הנישואים היא מובנת מאליה. ואם אצל האוכלוסייה החסידית העיסוק בפרישות וקדושה הוא אובססיה ודרך חיים, אצל האוכלוסייה הליטאית-אשכנזית העניין לא עולה על דל שפתיים. ובתוך הקבוצות השונות, ישנן מתי מעט שהמקובל אינו מתאים לאופיים, וההיחשפות וההשכלה הגבוהה הוא מסלול חייהם. אולם גם אותם מתי מעט על פי רוב הינם בעלי מאפיינים מסוימים המבדלים אותם במשהו מהסביבה בה הם חיים, ולעיתים קרובות הם אף סומנו מראש בסימן שאלה (ובלי להיכנס לקטגוריות הצורמות ללא מעט מאלה המוכנסים לתוכן, הקבוצה החרדית "החורגת מהדרך" זכתה לכינוי הגנאי "החרדים החדשים" במטרה לבדלם מהמגזר החרדי הכללי). פעמים ששונותם מגיעה מסביבתם הטבעית, אם משום שבבית בו גדלו היה הדבר לגיטימי, אם משום מקום המגורים והקהילה הקרובה שהיו בעלי אופי ליברלי משהו, ופעמים ששונותם מגיעה מאופיים האישי שהינו בעל אופי עצמאי וסקרן או בעל נטייה למרדנות ולהרהור אחר אקסיומות קדושות. אולם למרבית בניה של החברה החרדית, אלה הגדלים בבתים שמרנים ואדוקים ובסביבה מנותקת ושמורה, ואלה שכל חייהם חלפו במעבר ממוסד תורני למשנהו, ההווי החרדי וערכיו אינו דבר בר חילוף ושום מגמת שינוי איננה בדרך.

*

במצב הנוכחי בו החברה החרדית רואה את הצבא כמקום זר שמשמעותו תהליך חילון מזורז, כל תוכניות השוויון בנטל אינן ישימות. הטענות על ההכרח של השותפות בתשלום המס נופלות על אוזניים ערלות, ולדידם של החרדים שימור המצב הקיים הוא חובת השעה ובכל מחיר.

אז מה אפשר לעשות? האמת היא שאין מה לעשות.

ואולי ישנן שתי ברירות, האחת היא לחכות כמה עשרות שנים, ליום בו – על פי סוציולוגים שונים – המציאות בה החברה החרדית חיה כיום תביא לפיצוץ, והשנייה היא לחתוך בתקציבי הישיבות והכוללים באופן דרמטי, דבר שיביא לעוני חמור בקרב האוכלוסייה החרדית, ולחכות לעזרתו של הכסף, שהרי הכסף יעשה הכל. ברירות או לא? תחליטו אתם.