אחד הסעיפים המשמעותיים ב'חוק השוויון בנטל', עוסק בשילובם המאסיבי של צעירים חרדים (מעל גיל 22) בשוק העבודה על ידי שחרורם מחובת השירות בצבא. הנחת המוצא העומדת מאחורי סעיף זה סבורה כי ברגע בו תופסק התלות של יציאה לעבודה בחובת שירות, ישתנה מספרם של החרדים העובדים לפרנסתם באופן דרסטי והם יצאו באלפיהם לחפש מקום עבודה. ב'וועדה לשוויון בנטל' אף התנהל ויכוח על מוכנות שוק העבודה לקליטת המוני חרדים, ובהתאם, על הגיל הנכון להעניק פטור משירות לצעירים חרדים. תחת כל מיקרופון הבטיחו חברי הוועדה על יציאתם של רבבות (כך ח"כ איילת שקד) ועשרות אלפי (כך ח"כ עופר שלח) חרדים לשוק העבודה שישנו את פני הכלכלה הישראלית (כך השר יעקב פרי). הגדיל לעשות שר הכלכלה נפתלי בנט שהחל בהיערכות למציאת אלפי מקומות עבודה מותאמים, תוך גיוס עובדים בעלי הכירות עם המגזר החרדי להגדלת מרכז השמה, משל הייתה זאת העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות התשעים.
נדמה שאין יותר משיח זה כדי לספר את סיפורה של הוועדה כולה. הנחת המוצא העומדת מאחורי הסעיף הנזכר היא תוצר של חוסר הבנה בסיסי לכוחם של תרבות והלכי-רוח חברתיים, שהייתה יכולה להימנע בדיאלוג פשוט עם אנשים מהצד השני של המתרס. הסיבה העיקרית להיעדרותם של אלפי חרדים משוק העבודה נובעת מתפיסה המקדשת את הלימוד ואת השהות בכותלי בית המדרש גם במחיר של צמצום כלכלי. הלך-הרוח הרווח בציבור החרדי הוא לראות בלמידה יעד נכסף ונעלה, וביציאה לעבודה כשלון או הכרח מגונה. לראות בחובת הגיוס את הסיבה המשמעותית להימצאותם של בחורים ואברכים בישיבות ובכוללים, זהו חוסר הבנה בסיסי. הרתיעה מחובת הגיוס פסקה זה מכבר (אם הייתה) מלשמש כמנוע להכנסתם של צעירים חרדים לתוך הישיבה. החינוך בבית והאווירה התובענית ברחוב עשו זאת טוב יותר. אמנם אי אפשר להתכחש לעובדה שישנם לא מעטים שאינם מוצאים את עצמם בלימוד יום שלם, אולם גם אלה יעדיפו בחלקם לשבת בתזזיתיות על הספסל בין כותלי בית הכנסת והעיקר שייחשבו כאנשים לומדים. מספרם של אלה המעוניינים לעבוד לפרנסתם ואינם עובדים בכל צורה שהיא בגלל החשש מגיוס לצבא, עומד על מאות בודדים. גם אחרי חקיקת החוק ושחרורם של עשרות אלפי חרדים מחובת הגיוס, יישארו רובם בישיבות ובכוללים ומיעוטם ינצלו את ההזדמנות שנפתחה בפניהם.
חברי הוועדה אפילו לא טרחו לבדוק את ההלימה בין חובת השירות להשתלבות בשוק העבודה. הפרשנות למציאות הייתה מובנת מאליה. אבל מבט קטן אחורה היה מעמיד אותם על טעותם. בשנת 2012 פטרה הממשלה חרדים מעל גיל 28 מחובת השירות. מעל עשר אלף חרדים השתחררו מחובת השירות ויכלו לצאת לעבודה. עשרה אחוזים בלבד מתוכם השתלבו בשוק העבודה. רובם נשארו בתחומי הישיבה והכולל ללא שום הכרח. היחיד שעמד על עובדה זו בהקשר של הסעיף המדובר, היה ח"כ לשעבר יוחנן פלסנר בראיון לתכנית "מצד שני" בגלי צה"ל. אבל גם המראיינים לא עשו עניין מאנקדוטה זו ולא עמדו על הפער בין התקווה למציאות. כותבת אחרת שעמדה על עובדה זו בהקשר כלכלי יותר, הייתה מירב ארלוזורוב בטורה ב'דה מרקר' . ביטחונה בטענתה כי חשיבות לימוד התורה נפוץ יותר בקרב צעירים חרדים, הובילה אותה למסקנה כי אי-השתלבותם בשוק העבודה של המשתחררים המבוגרים היא תוצר של היעדר כישורים והשכלה מתאימה. אבל האמת נמצאת עמוק בשאלה. שנות הלימוד הרבות והתמיכה החברתית המאסיבית הופכות את הלימוד לערך שלא יעלם בהעלמתו של חסם ביורוקרטי כלשהוא. במצב עניינים שכזה ההיתכנות היחידה להשתלבות המונית של חרדים היא בשינוי תודעתי פנים-חרדי שיכול אך ורק לבוא מבפנים.
אספקלריה 