היציאה בשאלה כתהליך לעומתי להקצנה החרדית

מראשית ימיה של החברה החרדית במתכונתה הנוכחית, שזהו בערך מאז קום המדינה, לא נפקדו מנופה היוצאים בשאלה. מספרם של היוצאים השתנה מתקופה לתקופה, וסיפור יציאתם שיקף את הלכי הרוח של החברה שאותה עזבו. תהליך היציאה היה ונותר אישי ופנימי מאד. היוצאים נקרעו בינם לבין עצמם, התמודדו בינם לבין עצמם, והשאירו מאחוריהם זהות ומעמד ושייכות. בעולם החדש שאליו צעדו לא חיכתה להם חברה אוהדת ומחבקת, ולא התקיימה בה תנועה אלטרנטיבית לעומתית. ואף על פי כן נראה שתהליך היציאה לא התחולל בעולם ריק. התהליך התכתב עם התקופה ורעיונותיה, וניתן אף לראות קווים משותפים בינות לתהליכי היציאה של אנשים שונים, כאשר כל אחד קוראם ומבינם מנקודת מבטו שלו.

עבודה מעניינת מאד על תהליכי היציאה בחמשת העשורים האחרונים עשתה ד"ר שרית ברזילי בעבודת הדוקטורט שלה (דרך החול: הכרוניקה של תופעת "היציאה לשאלה" מהחברה החרדית מקום המדינה ועד שנות התשעים). בעבודתה שהתבססה על שיחות וראיונות עם עשרות יוצאים מתקופות שונות, מצביעה ברזילי על מתאם בין רוח התקופה לתהליכי היציאה האישיים של היוצאים השונים. היא מחלקת אותם לשלוש תקופות, שנתפסים בעיניה כשונים היסטורית. שנות החמישים וזמנן של האידיאולוגיות הגדולות, שנות השישים והשבעים ותהליכי הגלובליות העולמית, ושנות השמונים והתשעים ורעיונות הפוסט שרווחו אז. לדבריה, "היוצאים לשאלה בשנות ה50 מתארים את סיפור יציאתם לשאלה כתהליך של המרה חדה של תכנים, תוך החלפת אידיאולוגיה אחת באחרת. הם השילו מעצמם את מכלול התכנים, האמונות והמנהגים של בית-אבא ולבשו תחתיהם כסות אידיאולוגית חדשה. עבודת האמונה הוחלפה באמונה בעבודה, בסוציאליזם ובמדע. היוצאים לשאלה בשנות ה60- וה70 לא ויתרו על המרכיב היהודי של זהותם, ויצרו הפרדה בין יהדות לחרדיות; היציאה לשאלה של שנות ה60- וה70 הייתה כרוכה בשאיפה לשַמר גרעינים מרכזיים של הזהות היהודית והחרדית תוך יציאה מהמבנה החברתי הסגור והנוקשה של החברה החרדית. ביציאתם הם מרדו בהגדרה החרדית של הזהות היהודית ובנו תחתיה זהות יהודית חדשה. החילוניות שאליה יצאו לא נתפסה בעיניהם כישות שלמה וסגורה המנותקת מהחרדיות ומאורגנת ביחס של בינאריות מולה, אלא כיצירה המצויה בתהליכי התהוות, וככזו הם ביקשו לקחת חלק בהתהוותה ולמזג לתוכה את התרבות היהודית. היציאה לשאלה בשנות ה80 וה90 מצטיירת כתמונת ראי הפוכה של היציאה שהתחוללה בשנות ה50. שכן הם נוטשים את המבנה התרבותי והאידיאולוגי הברור יחסית של החברה החרדי ויוצאים אל חברה חילונית פוסט-ציונית בעלת מבנה תרבותי פתוח העטוף אי-וודאות ערכית. בניגוד ליוצאי שנות ה50, היוצאים בשנות ה80 וה90 לא נדרשים להשיל את כל מרכיבי זהותם החרדית וללבוש תחתיה זהות חילונית מקיפה ושלימה. זהותם "החדשה" נרקמת בתהליך אקלקטי של שימור מרכיבים מהזהות החרדית "הישנה" ואימוץ מרכיבים חילוניים נבחרים". עבודה נוספת שהצביעה על חלקם של תפיסות פוסט-מודרניות בזהותם של היוצאים בשנות התשעים, נעשתה בידי ד"ר יקיר אנגלנדר והתפרסמה בכתב העת "דעות" תחת הכותרת "שישי בערב – חיים בין נרטיבים".

אחת מהשערותיה של ברזילי בסיכום מחקרה היא שעם השנים מספרם של היוצאים בשאלה ירד משמעותית, ובוגרי החינוך החרדי שימאסו בחיים החרדיים ימצאו את מקומם בעולם התעסוקה ויאמצו אורח חיים בורגני מבלי לוותר על המסגרת הקהילתית החרדית. לדבריה, ככל שהחברה החרדית מתמסדת יותר והופכת את רעיונותיה לפרקטיקה שגרתית, הגרעינים האידיאולוגיים מצטמצמים ובהתאמה גדלים תהליכי ההידמות בין החברה החילונית לחברה החרדית. האבחנות המיטשטשות והמאפיינים הזהים המתבטאים לדבריה בחדירתו של עולם התעסוקה, בהקמתן של מסגרות צבאיות ייחודיות, ובהיווצרותה של תרבות בילוי ופנאי, מעקרים את שיח העקרונות וממקדים את הזרקור בשגרת החיים עצמה הניתנת למימוש במסגרת הקהילה החרדית המודרנית יחסית. אולם במציאות נדמה כי בעשור האחרון לא רק שתופעת היציאה בשאלה אינה דועכת, והיא אף הולכת וגדלה. נתונים רשמיים על מספרם של היוצאים מצביעים על מספר אחוזים משמעותי העוזבים את החברה החרדית, כאשר המגמה בשנים האחרונות גדלה משמעותית. בתוספת מספרם של עוזבי החברה החרדית לגווניהם, המספר עומד על עשרה אחוזים בקירוב. מול התופעה ההולכת וגדלה, נשמעים לא פעם קולות מתוך החברה החרדית הרואים בזה בסך הכל נשירה מאסיבית ולא עמדה לעומתית משמעותית. לדבריהם, מדובר באנשים חוטאים ונהנתנים שחשקו בתאוות החיים או באנשים שלא יכלו לקצב החיים האינטנסיבי של החברה החרדית. אותם דוברים אף מצביעים על אבחנותיה של ברזילי שאינה מוצאת קרעים אידיאולוגיים בסיפור יציאתם של היוצאים בתקופה האחרונה, דבר המוכיח לשיטתם את טענותיהם המזלזלות. בכך הם פוטרים את עצמם מלהביט פנימה על עיוותיה של החברה בתוכה הם חיים, ותולים הכל בשינויים חינוכיים נקודתיים. ברצוני לנסות להצביע על שייכותה של התופעה הנוכחית דווקא לתהליכים העוברים על החברה החרדית בימינו הנמצאת בעימות מתמיד עם החברה הכללית, וזאת בהמשך לנטען קודם כי התהליך האישי מתכתב עם המגמות הכלליות. ברצוני לומר כי הזרמים העומדים מאחורי המגמה מתפקדים כטענות לעומתיות, מול דמותה הנוכחית של החברה החרדית שאין בכוחה להשיב מול טענות אלה.

החברה החרדית שבמובן מסוים נוצרה ועוצבה כחברת מאבק, הפכה כאמור עם השנים את דרכי מלחמתה לשגרת יומה. חיי ההתבדלות חיזקו את כוחה של הקבוצה על חשבונו של היחיד. מוסדות החינוך השונים מחנכים את בוגריהם לצייתנות רעיונית סכמטית, ולהתנהגות העושה את כל צעדיה בהתאם לפסקי הלכות פרטניים. הטקסטים הקאנוניים נקראים מתוך נמיכות קומה הרואה בהם חידות רבות פנים, וכל פרשנות עצמאית נחשדת בחתרנות הרסנית. הלימוד הישיבתי שהפך לחזות הכל נעשה במנותק מהפרקטיקה המעשית, וכל עיסוק עיוני בספרות ההלכתית נתפס כקטנות למדנית. עיון בעיקרי האמונה ובתפיסות העומדות בבסיסה של היהדות נעדרים לחלוטין מן השיח הציבורי, ובמקומם קנו שביתה אמונות תמימות וילדותיות המטפחות אקסיומות הדורשות שעבוד ועבדות לאל אחד. במרחב הציבורי הקבוצתי האנשים נדרשים להיאבק על מעמדם בקבוצה יום יום, עד שכל הצגת רגשות בפומבי תיחשב כחולשה שתאיים על מקומם בהיררכיה. החיים עצמם נדחקים מול הדרישה להקרבה מתמדת, והעיסוק באדם ובחולשותיו הנפשיות נזרקים לקרן זווית. החברה החרדית הפכה לחברה מאופקת וסמכותנית, שאינה מוכנה לעצור ולהתמודד עם גחמותיו וצרכיו של היחיד, תוך שהיא מצפה מחבריה לציית למוסכמות הקבוצתיות מבלי להשמיע קולות מרדניים ועצמאיים. המבנה הקבוצתי של החברה החרדית מחייב את ריכוז הסמכויות השונות בידי דמויות-על, ואת דחיקתם של האנשים הבודדים לשולי החברה. האנשים העצמאיים והרעיונות המופרטים מאיימים על דמותה האחידה והמגובשת של החברה החרדית.

האשמות שהוטחו מפיהם של משכילי המאה ה18 בדמותה של החברה היהודית אז, נראים כיום רלוונטיים מתמיד מול דמותה של החברה החרדית כיום שעוצבה בצלמו של המאבק ההוא כנגד ההשכלה המאיימת. האידיאל התורני שהינו חזות הכל מצמצם את העיסוק לתחומי עניין עיוניים-למדניים בלבד, ומרחיק כל התעניינות בנושאים יומיומיים שגרתיים (שאול ברלין מתאר בסרקסטיות את חבורת המלמדים בחיבורו "כתב יושר" בשימו בפי המלמד דברים אלה "לא למדתי לשון וספר דוברי צחות, מעודי ישבתי על סיר הבשר ויין התלמוד כאחד המלמדים, לא פניתי לחכמות ישאם הרוח ואיך אדע לשון פילוסופיה שלו"). התפיסות הרווחות דוחות את הערכים האנושיים שנדמים כאלמנטריים, ומתרגמות כל רעיון בשפה הלכתית מנותקת המלאה סייגים המסרסים את הרעיון מדמותו המקורית. הרגשות, ההתפעלויות, הסערות והאכזבות, נדחקים מול המפעל הקבוצתי הגדול. ("כל ימי חלדי על הארץ לא ראיתי איש עובר על שדה אשר בה הניצנים נראו, ועיניו לא ישוטטו מראשיתה עד אחריתה. ה' אלוהים נתן לאדם עין לראות, לרוות מדשן העונג בתפארת כל היצורים… ואתה בן אדם פועל ה' למענך. בגללך עמקים יעטפו חציר ותחת רגליך יציץ ציץ" הטיף משה מנדלסון בכתב העת "קהלת מוסר"). דווקא אותם תהליכי התמסדות שעוברים על החברה החרדית שברזילי רואה בהם את הפתרון, הם הם הבעיה. האידיאולוגיה הגדולה שהפכה לפרקטיקה קטנה הפכה את שגרת החיים החרדית לאנמית וחסרת חיות. את מקומם של המאבקים הגדולים תפסו דקדוקי עניות קטנוניים הרואים בקוצו של יוד את נשמת אפה של האומה.

פלאיה של הטכנולוגיה החדשנית והאינדיבידואליזם הקיצוני שהפך לעקרונה המקודש של החברה החילונית התנגשו בתורם עם המערכת החרדית וערכיה. ההסתגרות והחומות המוגבהות שבנתה החברה החרדית סביב עצמה החלו להיסדק על ידי האינטרנט הניתן להשגה בכל פינה. החשיפה המוגברת והתכנים הרבים והמגוונים העצימו את העימות בין החברות. מבעד למסך ניבט עולם עשיר וצבעוני, שהכל אפשרי בו ואין בו אסור ומותר. עולם שמאדיר את חוויותיו של היחיד ואת תחושותיו הרגעיות. עולם שרודף אחר עצמאותו של היחיד ומקומם את קומתו של הפרט הקטן והבודד. מול העושר הוויזואלי הלזה התייצב העולם החרדי על קהילותיו ומסגרותיו. סדר יומו הידוע מראש והמתוכנן עד לזרא, ומסכת ערכיו ומוסכמותיו הדקדנטיים. גם אני גדלתי בתוך המרחב החרדי השמור. ביליתי את שנות נעוריי ואת ימי בגרותי כתלמיד מן המניין במוסדות המפוארים שמציעה החברה החרדית לבניה. זוכר אני היטיב את שנותיי הארוכות על ספסלי בית המדרש כתלמיד מצליח במערכת תובענית ואינטנסיבית. לעולם לא אשכח את הבקרים בהם טיפסתי במדרגות הישיבה בתחושת סתמיות ריקנית, במחשבות על העיסוק האינסופי בהגדרות מדויקות שלא אפגשם לעולם ברחוב שמתחת. לעולם לא אשכח את הדרך הארוכה  למיטתי שבפנימייה, בה מצאתי מפלט מהשיח האמוני האטום והאינפנטילי שאין בו מקום לדיאלוג, לתוכה ברחתי מהמרחב שאין בו הכרה ביוזמה והווייתו מרוחקת פיזית ונפשית ממקור מים חיים. אינני יודע לשים את האצבע על הרגע בו הבנתי שאין זה מקומי עוד, ואינני בטוח בקיומו של רגע כזה. סבור אני כי זו מסכת ממושכת של תהייה ואכזבה, של ניסוי וטעייה. קריאה בכתביהם של יוצאים בעשור האחרון מלמדת גם היא על עמידתם מול מגמת ההקצנה של החברה החרדית, ועל קיומה של אלטרנטיבה אידיאלית בדמותה של החברה החילונית. העיסוק ברגעים הקטנים ובחיים עצמם חוזרים על עצמם שוב ושוב. תחושת המחנק והקמילה הפנימית מול חיי חופש מלאי חיים ומרחב. בוז לסכמטיות, לעדריות ולהסללה ההמונית, וחיפוש אחר עצמאות ומימוש עצמי ייחודי. התרפקות על רגשות חוקיים ויופי אסתטי, מול מרחב מאופק וכיעור מובנה. נראה שיותר ממה שהם מצפים למצוא בחברה החילונית ובתרבותה, הם להוטים להתנתק מהחברה החרדית ומניוונה.

לא אלאה בציטטות ובקטעי יומנים, ואסתפק בשלוש פסקאות משלושה מקורות שונים. שתיים מהן נכתבו ונאמרו שנים רבות אחרי היציאה, ואת השלישית כתבתי אני שנים לפני היציאה ורק בדיעבד התברר הקשרה. זעקת המצוקה שהתעמתה עם חברה היררכית ואטומה, מצאה את מבוקשה לימים בחברה החילונית ובמרחביה. אחת מהן עוסקת בחלומות קטנים שנרמסים תחת גלגלי המוסכמות החברתיות, והיתר מופתעים מקיומם הפומבי של רגשות אישיים. המכנה המשותף ביניהן הוא הכמיהה למימוש עצמי מלא שמתבטא לא פעם בפרטים שנדמים שוליים וזניחים, ובצורך בהכרה בעולם התוכן הפנימי הקיים בליבו של כל אדם. וכך כותבת יוצאת ותיקה במחשבות לאחור שנים רבות אחרי שעשתה את צעדיה הראשונים:

" את דרמטית מדי, אני אומרת לעצמי.  אלו מקרים בודדים, קיימים בכל חברה.
אבל בחברות אחרות לא שוללים את אישיותך.
אבל את פשוט התעקשת להיות שונה.
אני לא רציתי להיות אמא בת עשרים!
אבל מכאן ועד לביטול עצמי?
כן, אני לא יכולתי לנשום.  את זוכרת.  הריאות התבצקו מרוב זעם ופחד.  ובסך הכל רציתי לעשות בגרויות, ולא להרות מיד, ולהירשם לאוניברסיטה, ולחיות ללא ליווי צמוד של בלנית שבוחנת את אבריי"

דוגמה נוספת לקוחה מראיון שנתן יונתן אינדורסקי ("זמן פוניבז", "שטיסל") לקובי מידן עשור לאחר עזיבתו. הוא נשאל על התהליך שהביא אותו למקומו הנוכחי ועל הרגעים הזכורים לו מראשית דרכו. בתשובתו הוא הצביע על רגע קטן בו נחשף במקרה לספר שיריה של רחל, "פתאום אני רואה אישה ששמה את הלב שלה על הדף. בתוך המילים השחורות. אני זוכר שזה היה בשבילי רגע מאד מאד משמעותי. יש משהו בפוניבז' ובכל בעולם החרדי שמכוון אותך כל הזמן לאינטלקט, להגיע הכי עמוק בסוגיה, ובאיזה מקום הרגש הוא תמיד נמצא שם בתור מעצור, בתור מכשול שצריך לעבור אותו בשביל להגיע לעומק הכי גדול, לשקיעות גדולה. ופתאום ראיתי כמה הרגש הוא מטרה בפני עצמה, מטרה עליונה. כמה כל מה שאתה עובר, הרגעים של הבדידות והקושי יש להם ערך, אתה יכול לעשות איתם משהו, אתה יכול לרגש אנשים אחרים איתם […] אם לשים את האצבע על היום שבו הבנתי שאני מחפש משהו אחר, זה היה שם".

ואחרון זהו טקסט שכתבתי אני בעבר בתוך יומן שניהלתי זמן רב לפני שעשיתי את צעדיי הראשונים. בימים בהם לא רציתי להכיר בקיומו של עולם שאינו צבוע בצבעי שחור-לבן, "מאז ומעולם סבור הייתי שמקומם של הרגשות הוא בלבו של המרגיש, אינם מיועדים להיות מוצגים בפרהסיה […] עד שמצאתי פרהסיה חדשה. פרהסיה המורכבת מאנשי אמת פנימית, אנשים שאין כל שיחם וסיגם ביציבות מעמדית ובהחצנת חכמת יתר. או אז הבנתי שעד עתה באפילה הייתי, לא זכיתי לאור מעולמה של האנושות שסביבי, מעצתם ובכלל מחלוקת חוויות עמם, ואפילו לגעת בפשטותם ותמותם". הדברים שנכתבו אז מתוך פרספקטיבה של קשיי התבגרות נפוצים, נראים במבט לאחור כצעד ראשון בדרך ארוכה. לפתע הכל מתבהר איך המחשבות שערערו את שלוותי בימים בהם האמנתי בחרדיות בכל מאודי ונדמו לי כזוטות של נער מתבגר, לא מצאו את מנוחתם בתוככי בית המדרש והובילוני בדרך לא מודעת היישר אל הרחוב שמתחת. לפתע מבצבצות העקבות שנטבעו באותן מחשבות מייסרות.

המאבקים הגדולים ותחושת הייחודיות שאולי מילאו בעבר את בוגריה של החברה החרדית, הומרו בשגרה רוטינית וקבועה המצפה מחבריה להתמלאות מעצם היותם נמנים על חבריה. וכמעט בהתאמה, המאבקים הגדולים והרעיונות המסעירים שאולי רווחו בעבר בקרב בוגרי החינוך החילוני, הומרו עם השנים בשגרה מתירנית וחופשית שאינה חוששת מרעיונות חתרניים וחדשניים. אם המאבקים החרדיים יכלו למאבקים החילוניים, השגרה החרדית לא עמדה מול השגרה החילונית שעדיין תוססת. העימות המתמיד בין החברה החרדית המסתגרת והמופנמת לבין החברה החילונית העכשווית המעלה על נס את חוויותיו הסובייקטיביות של היחיד, אינו עימות של עמדות מנוגדות ושוות. לצד העמדה החילונית החופשית בה יכול היחיד למצוא את מקומו האקזוטי ככל שיהיה ולומר את אשר על ליבו, עומדת החברה החרדית בצייתנות כמעט אלימה שאין בה תשובה למשאלות ליבו של היצור הבודד והקטן שמבקש את מקומו שלו.