הבחירות הסתיימו זה מכבר, אבל הדיון הרב סביב הנשיאה השווה בנטל, מתעקש להישאר באיבו. הצעות מועלות לכאן ולשם, מתווים נכתבים ונמחקים, וכולן מהללים את השינוי ההולך וגדל בציבור החרדי, משל היה לעכבר מעבדה המפתח מוטציות חדשניות. האחד מציג את תנועת השינוי כראיה לרוח החדשה המנשבת בציבוריות החרדית אשר תסבול דרישת גיוס שווה, והשני דווקא רואה בזה ראיה להצלחתו של חוק טל ז"ל, שאילו נשב רק עוד מעט זמן בחיבוק ידיים, תהפוך בני ברק כולה לבסיס אחד גדול. גם נציגיהם החרוצים של המגזר החרדי מנפנפים בשינוי ההולך וגדל לאות אזהרה, בעזרת הטיעון שהנה יורדים להם החומות לאיטן, ודי במעשה כוחני אחד כדי להחזיר את המצב לקדמותו.
אז האם באמת הולך וקורה תהליך של שינוי פנימי ועמוק בקרב החברה החרדית עד לשינוי פניה לבלי הכר? נדמה שלא ממש. אמנם יש אמת באמירה כי משהו עובר על החברה החרדית, ותוצאותיו אכן נראים בעליית שיעורם של המתגייסים, משרתי השירות הלאומי ולומדי המקצועות, אבל אין בזה כדי להצביע על מגמה חדשה שתלך ותגבר, אלא יש ללמוד מכך על תהליך התייצבותה של החברה החרדית. כלומר הגיע הרגע בו חלקים מסוימים באוכלוסיה החרדית אשר צביונה המתבדל והספרטני משהו, החג כל העת סביב לימוד התורה והנחלת ערכיה שמעולם לא התאים לטבעם ואופיים, יעשו מעשה ויעזו ליישם את הדברים הקרובים ללבם.
במציאות הנתונה בה ריבוי האוכלוסין בציבור החרדי הגיע במהלך השנים לממדים עצומים, באופן טבעי הרצון לשמור על קונפורמיות ואחידות נעשה לבלתי אפשרי, ובעזרתו של הזמן הגיע הרגע שהתחושה של "הבן יוצא-הדופן חייב ליישר קו ולעשות את מה שכולם עושים", הוחלפה בתודעה שלא כולם מוכרחים להיות בעלי אופי וטעם אחד, ואלה הסבורים שלימוד מקצוע ייטיב אתם מרשים לעצמם לעמוד על שלהם. אולם רובו של הציבור החרדי – אלה שמבלים את חייהם בבתי המדרש ואלה שעובדים לפרנסתם – לא שינה את עורו והוא ממש לא במסלול המוביל לאימוץ תפיסות חדשות שישנו את זווית ראייתו. ומשמעות הדבר היא שגיוס המונים ימשיך להיות דבר שאינו בא בחשבון ובית המדרש עדיין יהיה המקום הקדוש ביותר. והדבר החשוב מכל הוא היוותרות המצב בו רוב העובדים לפרנסתם, עוסקים בתוך המגזר פנימה ואינם מוצאים את דרכם לתעשייה ולאקדמיה.
ולמילת הסבר נוספת: החברה החרדית על אף דימויה ההומוגני היא חברה מלאת קבוצות ותתי-קבוצות, כאשר כל קבוצה חולקת נורמות והווי משלה וכל היקש מקבוצה לחברתה נועד לכישלון. אם בקרב האוכלוסייה הליטאית-האשכנזית הנורמה היא לשבת וללמוד עד גיל מבוגר, בקרב האוכלוסייה החסידית היציאה לשוק העבודה אחרי הנישואים היא מובנת מאליה. ואם אצל האוכלוסייה החסידית העיסוק בפרישות וקדושה הוא אובססיה ודרך חיים, אצל האוכלוסייה הליטאית-אשכנזית העניין לא עולה על דל שפתיים. ובתוך הקבוצות השונות, ישנן מתי מעט שהמקובל אינו מתאים לאופיים, וההיחשפות וההשכלה הגבוהה הוא מסלול חייהם. אולם גם אותם מתי מעט על פי רוב הינם בעלי מאפיינים מסוימים המבדלים אותם במשהו מהסביבה בה הם חיים, ולעיתים קרובות הם אף סומנו מראש בסימן שאלה (ובלי להיכנס לקטגוריות הצורמות ללא מעט מאלה המוכנסים לתוכן, הקבוצה החרדית "החורגת מהדרך" זכתה לכינוי הגנאי "החרדים החדשים" במטרה לבדלם מהמגזר החרדי הכללי). פעמים ששונותם מגיעה מסביבתם הטבעית, אם משום שבבית בו גדלו היה הדבר לגיטימי, אם משום מקום המגורים והקהילה הקרובה שהיו בעלי אופי ליברלי משהו, ופעמים ששונותם מגיעה מאופיים האישי שהינו בעל אופי עצמאי וסקרן או בעל נטייה למרדנות ולהרהור אחר אקסיומות קדושות. אולם למרבית בניה של החברה החרדית, אלה הגדלים בבתים שמרנים ואדוקים ובסביבה מנותקת ושמורה, ואלה שכל חייהם חלפו במעבר ממוסד תורני למשנהו, ההווי החרדי וערכיו אינו דבר בר חילוף ושום מגמת שינוי איננה בדרך.
*
במצב הנוכחי בו החברה החרדית רואה את הצבא כמקום זר שמשמעותו תהליך חילון מזורז, כל תוכניות השוויון בנטל אינן ישימות. הטענות על ההכרח של השותפות בתשלום המס נופלות על אוזניים ערלות, ולדידם של החרדים שימור המצב הקיים הוא חובת השעה ובכל מחיר.
אז מה אפשר לעשות? האמת היא שאין מה לעשות.
ואולי ישנן שתי ברירות, האחת היא לחכות כמה עשרות שנים, ליום בו – על פי סוציולוגים שונים – המציאות בה החברה החרדית חיה כיום תביא לפיצוץ, והשנייה היא לחתוך בתקציבי הישיבות והכוללים באופן דרמטי, דבר שיביא לעוני חמור בקרב האוכלוסייה החרדית, ולחכות לעזרתו של הכסף, שהרי הכסף יעשה הכל. ברירות או לא? תחליטו אתם.
אספקלריה 