בימים האחרונים בוער בי דחף לא קטן לכתוב את המתחולל ברחובות החרדיים-ליטאים. לא רצון של הבעת עמדה כמו רצון של סיפור הדברים, שנדמה לי שהנם רבי משמעות. גם אם השפעתם לטווח ארוך שנויה במחלוקת (עם נטייה לצד המחייב), יש בהם משום סיפורה של המערכת כולה.
קרב איתנים מתנהל בימים אלה ברחובות השכונות והערים החרדיות. דמותו של המאבק היא על קולו של הבוחר החרדי-ליטאי, שלראשונה מאז הוקמה מפלגת הבית "דגל התורה" ב1988, קמה לה מתחרה משמעותית וקולנית – "בני תורה" שמה, המתמודדת בערים החרדיות המרכזיות (ירושלים, בני ברק, מודיעין עילית). אולם מהותו של המאבק הוא על מעמדו האבסולוטי של הרב שטיינמן, ומנגד על עוצמת קולו של הרב אוירבעך. ולא רק מאבקי שליטה יש כאן, אלא תחושתם של אחדים כי צביונה של היהדות החרדית מונח על כף המאזניים. ואסביר:
מאז מותו של הרב אלישיב עברה ההנהגה של הציבור החרדי לידיו של הרב שטיינמן. אולם בעוד אלישיב נתפס כממשיך דרכו של הרב שך המיתולוגי ומשמר דרכו התוקפנית והדוגמטית, נתפס שטיינמן בעיני המזהים עצמם כתלמידי הרב שך כבעל מדיניות רכה ופרגמטית, דבר שהביל ליצירת אופוזיציה שקטה להנהגתו של שטיינמן ולהתכנסות תחת הנהגתו של הרב אוירבעך הנוקשה יותר. הניצנים למשבר שיבוא חנטו כאשר העביר שטיינמן במהלך מתוחכם את מערכת העיתון המפלגתי "יתד נאמן" לשליטת אנשיו (ראה "הקרב על המורשת") , ופרחו בימים בהם הציבור החרדי הכריז מלחמה כנגד היוזמה לשוויון בנטל. המשבר נוצר כאשר נקט שטיינמן במדיניות של שיתוף פעולה מול הצבא כל עוד לא דובר על שלבים מעשיים. הצד שכנגד הכריז מלחמה ותחת כל עץ רענן זעק את נזקיה של המדיניות הקשובה ואת חריגתה מהדרך בה ניהל שך את מערכותיו.
בנקודת זמן זו, הגיע מועדן של הבחירות לרשויות המקומיות והמלחמה עלתה שלב. קבוצתו של אוירבעך הכריזה על ריצה עצמאית שמשמעותה הקמת מוסדות אלטרנטיביים לאלה הקיימים, והמאבק על זהותו של המנהיג הראוי יצאה לרחובות. הקבוצות הניצות המתמודדות על כל קול, הציפו את סיפורה האמיתי של ההתמודדות והאשמות כפירה הדדיות נמרחו על לוחות המודעות. האחד מאשים את השני בפשרנות ובחריגה מהמסורת, והשני מאשים את הראשון באי ציות לגדולי הדור ובזלזול מעמדם של לומדי תורה. האחד מעלה על נס את מורשתו של הרב שך ואת היותו משמרה, והשני מעלה על נס את גדולתם של רבניו ודעתם השלילית – בלשון המעטה – על הקבוצה שכנגד. ביטאון ביתו של שטיינמן "יתד נאמן" מפמפם את חובת הצייתנות לרבני הדור, ומציג כינוסי רבנים לרוב החוזרים על המנטרה הנזכרת. וביטאון ביתו של אוירבעך "הפלס" מפמפם את דעותיו של אוירבעך (המהווה משקל רבני נגדי) ואת היותו עושה דברו של הרב שך.
באופן אירוני יש בזה מעין העמדת ההנהגה הרבנית לפריימריז, אולם ההכרעה לא תעשה דרך שכנוע של הוכחת יעילות ומדד תועלת, אלא באמצעות שפת מונחים דתית המציגה חילול שם שמים ודעת תורה קונפורמיסטית. די להביט בכותרות העיתונים המפלגתיים ובאתרי האינטרנט החרדיים כדי להבין את הטון בו מתנהל הויכוח. "כל כוונתם ומזימתם לכפור במושג שגדולי הדור ינהיגו את הדור, כפי שהיה ויהיה בכל הדורות, ומכריזים אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאהליו ישראל, הישר בעיניו יעשה" כתב הרב קנייבסקי באחד ממכתביו. "כל המבזה תלמיד חכם אין לו חלק לעולם הבא ואין רפואה למכתו, וצריך להתרחק מהם" המשיך וכתב. "אין לנו לחוש מהשקרים שלהם, ופיהם שווא בטענות שונות ומשונות" כתב שטיינמן במכתבו. ומנגד "הטשטוש הגדול שכל מיני קבוצות זרות, קלי עולם למחצה לשליש ולרביע או בעלי השקפות של תורה עם דרך ארץ וכיו"ב, מצטרפים למחנה המתון ומצפצפים בפיהם: גדול הדור" אמר הרב דויטש בשיעורו בישיבת פוניבז'. ובכנס נשים למען מפלגת "בני תורה" צרחה הרבנית(!) אייזנטל "כל מה שאנחנו רוצים הוא שקולו של הרב שך ימשיך להדהד".
העוינות והפלגנות ברחוב החרדי הגיע לממדים מבהילים שלא נראו בו מעולם, איש רודף את אחיו ושכן רודף את שכנו. גם איומי פיטורים לא מעטים נמסרו תוך כדי דרישה לקונפורמיות וצייתנות. והשאלה המעניינת היא האם מחרתיים כל זה יגמר, ומה השפעתו של מאבק זה על מראהו העתידי של הרחוב החרדי. האם כאן נזרע הזרע שיביא לפילוגו הרשמי של הציבור החרדי-ליטאי וליצירת קבוצות שונות בעלי עולם תרבותי וערכי שונה. דבר אחד טוענים רבים: המיתוס סביב דעתו של רב כדבר מחייב ומנחה – "דעת תורה" – נסדק באופן בלתי הפיך לטוב ולמוטב. את הילדים שגדלו סביב 'פסטיבל דעת תורה' יהיה קשה לשכנע במעלתו וקדושתו של הדבר. וכנראה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה.
אספקלריה 