זמן רב חלף מאז הקשבתי בפעם האחרונה לתחנות הרדיו החרדיות, אבל הפילוגים והאינטריגות במרוץ הבחירות המוניציפאליות הביאו אותי להאזין לתחנת הרדיו החרדית "קול ברמה" בערב בו הסתיים מועד הגשת הרשימות. שני דברים שבלטו מבין השורות של כל השידור, תפסו את תשומת ליבי. האחד הוא סיום ימי התום ברחוב החרדי, בו האחד מבטל את רצונותיו האישיות והקטנות לצורך הקולקטיב. והשני הוא הפיכת הדבר המכונה "דעת תורה" או "באישור הרבנים" לסרט עטיפה לכל דבר שזז. מעין מכון התקנים החרדי. אם תרצה גם תקבל מ"הרבנים" אישור לעובדה שהנך קירח.
ולחדשות בהרחבה:
נדמה שעל אף שמעולם לא הוצג הדבר כך, בכל זאת מערכות ציבוריות שהיו בציבור החרדי לרוב היו תחת הרושם של "הציבור דואג לצרכיו הייחודיים" וכדו'. מערכות בחירות התהדרו בכותרות של "שימור פח השמן הטהור" והפגנות כוח הונעו מכוח שמירת הצביון. בהבעות הדעה הפומביות לא הוזכרו צרכיו של האזרח הקטן או אופייה הייחודי של תת-קבוצה מסוימת. כך נשמרה במשך שנים ההגמוניה בידי שתי מפלגות גג שאיגדו תחתיהן את שני הפלגים בציבור החרדי האשכנזי. לא הייתה לגיטימציה למפלגה או תנועה נוספת, שהרי מי ישרוף את קולו על בית הספר לילדה כשגורלו של הציבור כולו מונח על כף המאזניים. אין מקום לזוטות מעין אלה.
נראה שלא עוד. מספר תהליכים דרמטיים הביאו לכך שתתי-קבוצות ואסופות אנשים התאגדו להם תחת קורת גג ייחודית והכריזו על ריצה עצמאית. אולי תודעת הנרדפות פגה והגיע הזמן לעשות לבית, אולם יותר מכל היה זה מותו של הרב אלישיב שאיחד בחייו תחת מרותו – על כל פנים פומבית – את מרביתו של הציבור החרדי. יורשו הדומיננטי של הרב אלישיב להנהגה נתפס כבעל מדיניות פרגמאטית וקשובה יותר, דבר שבקרב קבוצות מסוימות הינו דבר בלתי נסלח, וכך הוכרזה מלחמה בשם אלוהים על צביונו של הציבור החרדי (ראה בהרחבה "הקרב על המורשת"). הקבוצה המורדת שטענה לאפלייה ולהתעלמות מצרכיה על ידי נציגי הציבור החרדי, החליטה להקים מוסדות אלטרנטיביים וממילא גם לרוץ לבחירות ברשימה עצמאית. התפלגותה של הקבוצה ששם אלוהים מרוח של שפתותיה נתפס כמעשה לגיטימי וכמעט מתבקש, אולם בכך נסדקה הלכידות של המגזר החרדי כגוף מאוחד העומד על שלו, ונפתח הפתח להתפצלויות מכל סוג שהוא. קבוצה אחת מצהירה על אופייה השונה הצורך מוסדות ייחודיים (מפלגת "טוב" כדוגמה), וקבוצה אחרת זועקת על התעלמות מקיומה. לפעמים האיום בריצה עצמאית מביא לכיפופה של תנועות האם ("דגל התורה" או "אגודת ישראל') ולכיבוד דרישות המאיימים, ולפעמים האיום ממומש בפועל ומביא לאנדרלמוסיה ולקטטות. הצד השווה שבהם הוא ההיבדלות מהכלל ויצירת אלטרנטיבה מוסדית.
הנקודה השנייה – שאפשר לראותה כהמשך לקודמתה – היא מסחור הרבנים ואיבוד מעמדם הערכי. יתכן שהדבר הוא תוצר של סיאוב חצרות הרבנים והפיכתם מאנשי דעה והלכה, לאנשי פוליטיקה ופלגנות, ויתכן שהדבר הוא תוצר של הביקוש הגבוה לרבנים כתוצאה מריבוי הקבוצות, שעל אף עצמאותן, כל זמן שהינן במסגרת החברה החרדית, הטייטל של "מאושר" הוא הכרחי. כך או כך, מתהדרת כל קבוצה באישור רבנים מכובד, לפעמים אף לדברים שאין הדעת סובלת. הריטואל שחזר על עצמו במהלך השידור, היה שאלתו של המראיין לדובר הקבוצה התורנית (תרתי משמע) על קיומו של רב העומד מאחורי המהלך, ותשובה על קיומו סיפקה את סקרנותו לפעמים גם בלא לדעת את זהותו (שהוסתרה – איך לא – מחשש לאיומים). קבוצה אחר קבוצה עלתה לשידור, מצעה של זאת מנוגד למצעה של רעותה, אבל גדול כוחם של הרבנים לקיים את הניגודים כאחת. רבם האנונימי של צעירי הליכוד החרדיים היסה בעצם קיומו את נאומו הנלהב של דובר תנועת "בני תורה" על חשיבות הצייתנות העיוורת.
ואולי זה שלב אחד בדרך לשפיות. אשרי העם שככה לו.
אספקלריה 